תערוכת היחיד של תום פימה בגלריה בארי, באוצרותו של רון ברטוש, מציגה ציורי שמן אינטימיים של נשים צעירות במרחב הביתי. דרך גוף, טקסטיל, אור מלאכותי ופעולות יומיומיות זעירות, פימה בוחנת את כוחו של הציור להחזיק נוכחות בעולם רווי דימויים.
פעולות קטנות שנראות כמעט שוליות: משיכת מכחול, קיפול של בד, מבט שאינו פונה לשום מקום, יד שמונחת על גוף, ציפורן שנצבעת בריכוז כמעט טקסי. אצל תום פימה, הפעולות הזעירות הללו אינן קישוט של החיים, אלא הדרך שבה החיים עצמם מבקשים לא להיעלם.
בתערוכת היחיד שלה בגלריה בארי, “המניקור הוא הדרך הכי זולה שמצאת כדי לא לתת לאפלה לבלוע אותך”, באוצרותו של רון ברטוש, פימה מציבה את הציור במקום כמעט נדיר כיום: לא כתגובה מהירה לעולם רווי דימויים, אלא כפעולה איטית, פיזית, עיקשת. ציוריה מתרחשים לרוב במרחב הביתי – חדר שינה, סלון, פנים דירה, אך הבית אינו מופיע בהם כמקום בטוח או סנטימנטלי. הוא נדמה יותר כחלל ביניים: מקום שבו הגוף נח, ממתין, מתכנס, ולעיתים גם נחשף אל האור באופן שאינו תמיד רך. הנשים בציוריה של פימה אינן “עושות” דבר במובן הדרמטי של המילה. הן שוכבות, נשענות, יושבות, בוהות, שרויות בתוך עצמן. דווקא היעדר הפעולה הוא שמטעין את הציור במתח. אין כאן סיפור גדול, אין מחווה מובהקת, אין רגע שיא. יש נוכחות. אישה בחדר. גוף על בד. עור מול תחרה. מבט מול אור מלאכותי. זהו ציור שמבקש מאיתנו להישאר עוד רגע במקום שבו בדרך כלל היינו גוללים הלאה.
פימה, ילידת 1996, בוגרת האקדמיה לאמנות בברצלונה ובעלת תואר ראשון מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, פועלת מתוך מסורת ריאליסטית ואקדמית, אך אינה משתמשת במיומנות כראווה בלבד. הדיוק, המשמעת והשליטה בצבע שמן אינם מבקשים להרשים רק בכוחם הטכני; הם יוצרים מערכת של קשב. בעולם שבו דימויים מיוצרים במהירות, מופצים במהירות ונבלעים באותה מהירות, הבחירה לצייר גוף אנושי לאט, ביד, בשכבות, הופכת לעמדה תרבותית. הציור אינו רק מייצג דמות. הוא מתעקש להחזיק אותה.
כאן נמצא לב התערוכה: בין פעולת המניקור לבין פעולת הציור. המניקור, כפי שמופיע בשם התערוכה בעקבות מריה גאינסה, הוא פעולה אסתטית יומיומית, קטנה וזולה לכאורה; אבל בתוכה יש גם ניסיון להיאחז בסדר, בצורה, בשליטה, בהווה. הציור של פימה פועל באופן דומה. הוא מתמקד בנתח קטן של מציאות, יד, בד, עור, תנוחה, מבט – ובאמצעותו מנסה לעכב את ההתפרקות. לא לפתור את האפלה, לא להסביר אותה, אלא לא לתת לה לבלוע הכול. המרחב הביתי בציוריה אינו רק רקע. הוא מצב נפשי. התאורה המלאכותית, לעיתים אחידה ולעיתים אכזרית, מסירה מן הסצנות את הרומנטיקה ומותירה אותן חשופות. הגוף הנשי אינו מוצג כמודל אידיאלי, אלא כמי שנמצא בתוך זמן מסוים מאוד: עכשיו, הלילה הקודם, רגע שלא ברור אם הוא שייך לערות או לשינה. ברטוש מתאר את המצבים הללו דרך מושגי ההיפנגוגיה וההיפנופומפיה – אותם אזורי תודעה שבין שינה לערות ובין ערות לשינה. ואכן, בציוריה של פימה יש איכות של סף: הדמויות נמצאות כאן, אך נדמה שהן גם נסוגות פנימה, אל מקום שלא ניתן להיכנס אליו לגמרי.
אחד הדברים המעניינים בעבודתה הוא הקשר בין אינטימיות לבימוי. לפי ראיון שפורסם בכלכליסט, פימה מצלמת נשים בסביבתן הביתית, לאחר שהיא מאפרת ומלבישה אותן, ואז ניגשת ישירות לקנבס, ללא סקיצות. המהלך הזה חשוב: הציור אינו נולד מתיעוד מקרי של חיים, אלא ממפגש בין קרבה, בחירה, העמדה ומלאכת יד. הבית אמיתי, הנשים קרובות, אך הדימוי עובר דרך מבט ציורי שמפרק ובונה מחדש. לכן, אף שהציורים נטועים במרחב הפרטי, הם אינם סגורים בתוך ביוגרפיה אישית בלבד. הם מדברים על מצב רחב יותר של דור שחי בתוך עודפות דימויים, בתוך מסכים, בתוך עייפות חזותית, ועדיין מבקש מגע ישיר עם חומר. אצל פימה, הציור הוא לא נוסטלגיה למלאכה שנעלמה, אלא בדיקה מחודשת של מה שמלאכה יכולה לעשות עכשיו. האם ציור שמן, איטי ומיומן, עדיין יכול לייצר דמות שנשארת בזיכרון? האם נוכחות אנושית על בד יכולה לעמוד מול שטף הדימויים הדיגיטלי? האם מבט מצויר יכול להחזיק יותר ממשך צפייה של שנייה? התשובה של פימה אינה נאמרת בקול רם. היא נבנית מתוך משיכות המכחול, מתוך החיכוך שבין גוף וטקסטיל, מתוך האור שעל העור, מתוך השקט המתוח של החדר. הנשים בציוריה אינן מבקשות להסביר את עצמן. הן אינן מבקשות להיות סמל. הן פשוט שם – ובדיוק בכך טמון כוחן.
במובן הזה, “המניקור הוא הדרך הכי זולה שמצאת כדי לא לתת לאפלה לבלוע אותך” היא תערוכה על פעולות קטנות מול עולם גדול מדי. על טיפוח עצמי כצורה של התנגדות שקטה. על ציור כדרך להחזיק צורה בתוך חוסר יציבות. ועל האפשרות שאמנות, גם כשהיא מתבוננת ברגעים כמעט רפויים, יכולה להעניק להם משקל, גוף וזמן. בעולם שבו דימויים נולדים ונעלמים בלי להשאיר סימן, תום פימה מציירת נשים שאינן ממהרות להיעלם. הן אינן עושות דבר גדול. הן נשארות.
תום פימה | גלריה בארי
אוצר: רון ברטוש
3 ביולי – 22 באוגוסט 2026