משרד האדריכלות היפני tono מציע להרחיב את גבולותיה של האדריכלות בת־הקיימא. במקום להסתפק בהפחתת הפגיעה בסביבה, הוא מתכנן מבנים כשותפים פעילים בשיקום הקרקע, המים והמגוון הביולוגי. זכייתו בפרס Architizer A+ Awards לשנת 2026 מסמנת הכרה בגישה שמבקשת לשנות לא רק את האופן שבו אנו בונים, אלא גם את מערכת היחסים שבין האדם למקום.
השיח על אדריכלות בת־קיימא מתחיל בדרך כלל במספרים: כמה אנרגיה צורך הבניין, מאילו חומרים נבנה, מהי טביעת הרגל הפחמנית שלו וכמה פסולת נוצרה במהלך הקמתו. אלו שאלות הכרחיות, אך משרד האדריכלות היפני tono מבקש להציב לצדן שאלה אחרת: מה מקבל המקום בחזרה מן הבניין? השאלה הזאת משנה את נקודת המבט. המבנה אינו עוד אובייקט המוצב בתוך נוף, וגם לא מערכת סגורה שתפקידה להקטין ככל האפשר את הפגיעה בסביבתה. הוא נעשה חלק ממערכת חיה: הקרקע שעליה הוא ניצב, המים העוברים בתוכה, שורשי העצים, בעלי החיים, המיקרואורגניזמים ורשתות הפטריות המתקיימות מתחת לפני האדמה.
בשנת 2026 הוכרז tono כזוכה בפרס חבר השופטים בקטגוריית Best in Sustainability Firm במסגרת פרסי Architizer A+ Awards. בניגוד לפרסים הניתנים לפרויקט יחיד, ההכרה הנוכחית ניתנה למשרד כולו – לתפיסת העולם, למתודולוגיה ולמחויבות ארוכת הטווח שמאחורי עבודתו. הזכייה מעניינת לא רק כהישג מקצועי. היא מאפשרת להתבונן בשינוי רחב יותר המתרחש בשיח האדריכלי: מעבר מן הניסיון לבנות תוך גרימת פחות נזק, אל השאלה אם פעולת הבנייה עצמה יכולה להשתתף בתהליכי תיקון והתחדשות.
מעבר לקיימות
אדריכלות בת־קיימא מבקשת לצמצם צריכת משאבים, להפחית פליטות, לבחור חומרים אחראיים ולשפר את יעילותם האנרגטית של מבנים. האדריכלות הרגנרטיבית – או האדריכלות המשקמת, מתחילה מאותה אחריות, אך אינה נעצרת בה. מטרתה אינה רק להשאיר את האתר במצב דומה לזה שבו נמצא לפני הבנייה. היא שואפת ליצור תנאים שבהם המערכות האקולוגיות יוכלו להתחזק לאורך זמן: איכות הקרקע תשתפר, מחזורי המים יישמרו, המגוון הביולוגי יתרחב והקשרים בין האדם לסביבתו יהפכו עמוקים ומודעים יותר. עבור tono, אדריכלות אינה מסתכמת בתכנון בניינים. היא עוסקת בתכנון מערכות יחסים – בין בני אדם, אדמה ומערכות חיים. במקום לשאול רק כיצד ייראה המבנה או כיצד יתפקד, המשרד בוחן כיצד הוא משתלב בתהליכים שכבר מתקיימים במקום, ומה עשויה להיות השפעתו עליהם בעוד שנים. ההבדל עשוי להישמע סמנטי, אך הוא משנה את סדר הפעולות כולו. השטח אינו נתפס כלוח חלק הממתין לתכנון, אלא כמערכת מורכבת ובעלת היסטוריה משלה. המים אינם רק בעיה הנדסית שיש לנקז, אלא כוח המעצב את הקרקע ואת הצמחייה. עצים אינם אלמנטים נופיים המתווספים בסוף התהליך, אלא חלק ממערכת תת־קרקעית רחבה. גם מה שאינו נראה לעין – פטריות, חיידקים ותנועת חומר אורגני – הופך לנתון תכנוני.
מן העיר אל האי
tono נוסד בטוקיו בשנת 2016 בידי האדריכל והמעצב צוקאסה אונו. בשנת 2020 העביר אונו את פעילותו ליאקושימה, אי בדרום יפן הידוע ביערותיו העתיקים, במשקעים הרבים ובמגוון הביולוגי העשיר שלו. המעבר מטוקיו ליאקושימה לא היה רק שינוי גאוגרפי. החיים בסביבה שבה הנוכחות האנושית מתקיימת לצד יערות, מים ומערכות טבעיות פעילות הפכו את האי למעין מעבדה חיה. עבור אונו, המפגש היומיומי עם יאקושימה חשף את מגבלותיו של שיח סביבתי המתמקד בעיקר במדידה ובהפחתת נזקים. לדבריו, לפני המעבר התקשה להבין מה משמעותה המעשית של קיימות באדריכלות. הדיון המקצועי עסק ביעדים, במדדים ובהקטנת ההשפעה הסביבתית, אך כמעט שלא נבחנה האפשרות שמבנים יתרמו באופן פעיל לבריאותן של מערכות חיות. היערות, המים והמגוון הביולוגי של יאקושימה הציעו לו תפיסה אחרת: אדריכלות יכולה להיות משתתפת בתהליך ההתחדשות, ולא רק אמצעי למיתון הנזק. גם שמו של המשרד מבטא את הכיוון הזה. פירוש השם tono ביפנית הוא „עם” או „מערכת יחסים” – ביטוי לתפיסה המבקשת ליצור באמצעות האדריכלות קשר חיובי בין האדם לטבע. המשרד מגדיר את תפקידו כתכנון מערכת היחסים שבין האדם לטבע – לא כיצירת גבול חד ביניהם.
לתכנן גם את מה שאינו נראה
אחד ההיבטים המעניינים בעבודתו של tono הוא ההחלטה להפנות את המבט אל מתחת לפני הקרקע. בתכנון אדריכלי מקובל להתייחס לקרקע בעיקר בהיבטים של יציבות, עומסים, ניקוז ותשתיות. כאן היא נתפסת כמרחב חי, המאוכלס ברשתות מורכבות של שורשים, פטריות ומיקרואורגניזמים. המשרד מכנה את תפיסתו KINCHIKU — פילוסופיה אדריכלית המכירה בפטריות, בחיידקים ובמערכות האקולוגיות החיות כשותפים פעילים בתהליך התכנון. לא מדובר בדימוי פואטי בלבד. הפרויקטים מבקשים לצמצם שינוי נרחב של פני הקרקע, לשמור על תנועת המים והאוויר, להתחשב במסדרונות התנועה של בעלי חיים ולהגן ככל האפשר על הקשרים התת־קרקעיים הקיימים באתר. במקום ליישר את השטח ולכפות עליו גאומטריה חדשה, האדריכלות מנסה לקרוא אותו. כיווני המבנים, מערכות היסודות, המעברים בין היחידות והיחסים בין פנים לחוץ נקבעים מתוך התבוננות בתנאים המקומיים. הנוף אינו רק התפאורה הנראית מבעד לחלון; הוא מערכת הממשיכה לפעול מסביב למבנה ומתחתיו. גישה זו מחייבת גם צניעות מסוימת. האדריכל אינו נתפס כמי שממציא את המקום מחדש, אלא כמי שנכנס לתוך מערכת קיימת ומבקש לפעול בתוכה מבלי למחוק אותה. התכנון נעשה פחות אקט של שליטה ויותר פעולה של הקשבה, תיווך והתאמה.
Sumu Yakushima: מגורים בתוך מערכת חיה
הפרויקט המובהק ביותר של המשרד הוא Sumu Yakushima, שהושלם בשנת 2022. זהו מערך מגורים הממוקם בין ההרים לים בחופו הדרומי של יאקושימה, ותוכנן מתוך רצון לבחון כיצד מגורים אנושיים יכולים להשתלב בתהליכים הטבעיים של האתר ואף לתמוך בהם. השם Sumu נושא ביפנית משמעות כפולה: לחיות או להתגורר, ובה בעת להתבהר. הכפילות הזאת מבטאת את הרעיון העומד בבסיס הפרויקט – החיים במקום אינם רק שהות בתוך הטבע, אלא תהליך של שינוי בתודעה ובאופן שבו האדם מבין את יחסיו עם סביבתו. הפרויקט אינו מתייחס למגרש כיחידה מבודדת. התכנון מבקש להבין את אגן המים הרחב, מן ההרים ועד הים, ואת זרימת המים והאוויר דרך הנוף. המבנים הוצבו בהתאם לתנאים הללו, המבנים מוקמו בהתאם לזרימות המים והאוויר ולתנאים המקומיים, תוך צמצום ההתערבות בטופוגרפיה והתייחסות לעצים, לסלעים ולמרכיבים הטבעיים שכבר התקיימו בשטח. ביסודות נעשה שימוש בשיטות הנשענות על ידע בנייה יפני מסורתי, ובהן קלונסאות עץ חרוך ויסודות אבן, שנועדו להפחית את ההפרעה לסביבת הקרקע. הבחירה אינה נובעת מנוסטלגיה כלפי העבר, אלא מן ההבנה שטכניקות מסורתיות עשויות להציע פתרונות רלוונטיים לתכנון עכשווי המבקש לפעול בעדינות בתוך אתר חי. לצד הידע המסורתי שולבו מערכות עכשוויות של אנרגיה סולארית, אגירת חשמל ושימוש בעצי סחף כחומר בעירה מקומי. מעטפת המבנים תוכננה לספק תנאי מגורים נוחים ומבודדים, כך שהקשר הישיר עם הטבע אינו דורש ויתור על נוחות או על איכות אדריכלית. המרחבים מחוברים באמצעות משטחי עץ פתוחים, והחלוקה בין פנים לחוץ נותרת רכה. המבנים אינם מבקשים להתמזג בנוף באמצעות חיקוי צורני, אלא באמצעות היחסים שהם מייצרים: האופן שבו הם מורמים מן הקרקע, נפתחים אל האוויר, עוקבים אחר תוואי השטח ומאפשרים למערכות המקומיות להמשיך לנוע סביבם. החיים ב־Sumu מוצגים כחלק מן התכנון האקולוגי. איסוף עצי סחף, טיפול בצמחייה ושמירה על זרימת אוויר קריר אינם פעולות תחזוקה חיצוניות לאדריכלות, אלא חלק משגרת חיים המקרבת את הדיירים לתהליכים המתרחשים באתר. המבנה אינו מתפקד לבדו; משמעותו מתממשת דרך האופן שבו חיים בתוכו.
בין ידע עתיק למדידה עכשווית
קל לתאר את עבודתו של tono כחזרה רומנטית אל הטבע, אך בפועל היא מתקיימת במפגש שבין מסורת לטכנולוגיה. לצד שיטות בנייה מקומיות וידע שעבר בין דורות, המשרד עושה שימוש בניתוחים סביבתיים ובכלים להערכת מחזור החיים של הבניין וחומריו. החיבור הזה חיוני. אדריכלות רגנרטיבית אינה יכולה להסתמך רק על כוונות טובות או על אסתטיקה טבעית. מבנה עשוי להיראות כאילו הוא נטמע בנוף ועדיין לגרום נזק נרחב לקרקע, לצרוך משאבים רבים או לפגוע במערכות המים. המראה האורגני כשלעצמו אינו עדות לאחריות סביבתית. tono מבקש לחבר בין ידע מדעי, קריאה רגישה של המקום וחוכמת בנייה מסורתית. במקום לבחור בין טכנולוגיה לבין טבע, הפרקטיקה בוחנת כיצד כלים עכשוויים יכולים לסייע להבין מערכות טבעיות מורכבות, וכיצד ידע עתיק יכול להציע דרכי פעולה שאינן מבוססות על הכנעה מוחלטת של האתר. מתוך המפגש הזה נוצרת גם האסתטיקה של המשרד: שקטה, מצומצמת ונטולת מחוות ראוותניות. היופי אינו נוצר באמצעות ניגוד דרמטי בין המבנה לנוף, אלא מתוך דיוק ביחסים שביניהם. האדריכלות אינה מבקשת להיות בלתי נראית, אך גם אינה זקוקה לשלוט במבט.
כשהפרס ניתן לתפיסת עולם
מאז 2022 זכה tono ביותר מ־40 פרסי אדריכלות ועיצוב בינלאומיים. פרויקט הדגל שלו, Sumu Yakushima, זכה ב־25 פרסים, ובהם פרס הזהב של iF Design Award והפרס הגדול של DFA Design for Asia. אלא שההכרה ב־tono כמשרד המוביל בתחום הקיימות שונה מפרסים המוענקים לבניין מסוים. הפעם הפרס אינו מתייחס רק לתוצאה האדריכלית הסופית, אלא למערכת הערכים שהובילה אליה. אפשר לקרוא בו הכרה בכך שהשאלות הסביבתיות באדריכלות אינן עוד שכבה טכנית המתווספת לתכנון, אלא תשתית רעיונית שבכוחה להגדיר מחדש את תפקידו של המקצוע. השאלה “מה אנחנו בונים?” מפנה מקום לשאלה נוספת: “מה אנחנו משקמים באמצעות הבנייה?”. המעבר בין השתיים אינו פשוט. הוא דורש מן האדריכלות לבחון את השפעתה לאורך זמן, להתייחס לתהליכים שאינם מסתיימים עם מסירת המפתח ולהכיר בכך שכל בניין ממשיך לפעול בתוך מערכת רחבה ממנו.
אדריכלות כמערכת יחסים
הגישה של tono אינה מציעה להפסיק לבנות, וגם אינה מבטיחה שכל מבנה יוכל לתקן את הנזק הסביבתי הכרוך בהקמתו. חשיבותה נמצאת בעצם השינוי בנקודת המוצא: מעבר מתכנון המבקש להקטין את נוכחותו, לתכנון הבוחן כיצד נוכחותו עשויה להיטיב עם המקום. במובן הזה, אדריכלות רגנרטיבית אינה רק קטגוריה סביבתית. היא עמדה תרבותית ומוסרית. היא מחייבת לראות בקרקע לא משאב, אלא מערכת חיה; בטבע לא תפאורה, אלא שותף; ובמבנה לא מוצר סופי, אלא חלק מתהליך הנמשך מעבר לרגע השלמתו. מתחת לרצפות, מעבר לקירות ומחוץ לגבולות המגרש, מתקיימים חיים שלמים שהאדריכלות נוטה לעיתים שלא לראות. עבודתו של tono מזכירה כי תכנון אחראי מתחיל דווקא שם — במה שאינו תמיד גלוי לעין, אך מאפשר למקום להמשיך לחיות. אולי זהו גם השינוי העמוק שמציעה האדריכלות הרגנרטיבית: לא לשאול רק כיצד נוכל להתגורר בטבע, אלא כיצד נוכל לחיות עמו.
משרד אדריכלות: tono Inc.
מייסד ואדריכל: צוקאסה אונו (Tsukasa Ono)
פרויקט מרכזי בכתבה: Sumu Yakushima
מיקום: האי יאקושימה, מחוז קגושימה, יפן
השלמת הפרויקט: מאי 2022
צילום Sumu Yakushima: רוי נישי (Rui Nishi)
דיאגרמות ותיעוד מחקרי: צוקאסה אונו (Tsukasa Ono)
באדיבות: tono Inc.