כיצד הפכה רצועת אדמה מורכבת מול הספרייה הלאומית לפארק אורבני שוקק? סיפור התכנון של משרד אולך+תול אדריכלות נוף בפארק רופין בירושלים.
ישנן נקודות במרחב העירוני הירושלמי שנדמה כי העיר חולפת על פניהן במשך שנים מבלי להצליח לגעת בהן באמת. רצועות אדמה מורכבות, שנלכדו בין מוסדות שלטון, תרבות ולאום, שבהן הטופוגרפיה התלולה והחסמים המבניים יצרו נתק פיזי וויזואלי. פארק רופין, הממוקם בלב האזור האסטרטגי והייצוגי ביותר בירושלים – מול המשכן החדש של הספרייה הלאומית, בצמוד למוזיאון ישראל ובסמוך למשרדי הממשלה, היה בדיוק מקום כזה. רצועת אדמה מאתגרת שלא הצליחה לפגוש את הרחוב, מקום שהוגדר על ידי מה שסובב אותו ולא על ידי מה שהתרחש בתוכו. כיום, לאחר תהליך תכנוני מעמיק שנוהל על ידי משרד "אולך+תול אדריכלות נוף", המקום שורטט מחדש. המעבר מרצועת שטח חסומה ומנותקת למרחב ציבורי ירוק, שוקק חיים ונגיש, הוא אינו רק הישג הנדסי ואסתטי, הוא מעשה של איחוי אורבני וחברתי.
כדי לפענח מקום מורכב כמו פארק רופין, נדרשת לא רק מיומנות מקצועית אלסטית, אלא גם היכרות בלתי אמצעית עם הקצב, האור והחומריות הירושלמית. את משרד "אולך+תול אדריכלות נוף" מובילים נתי ותמי אולך, זוג נשוי המתגורר בשכונת בקעה ומגדל בעיר את שלושת ילדיהם. העובדה שמתכנני הפארק הם ירושלמים שחיים ומגדלים את משפחתם במרקם העירוני הזה מעניקה לפרויקט עומק ייחודי. הם אינם גוף חיצוני שמביט על ירושלים מבעד לשולחן השרטוט מחוץ לעיר, אלא תושבים החווים את המרחב הציבורי שלה ביומיום. עבורם, תכנון נופי אינו מסתכם בתוכנית עבודה או בתקציב; זוהי אחריות ציבורית ואישית לעיר שהם חלק ממנה. תהליך התכנון לווה מקרוב על ידי השותף המרכזי לפיתוח העיר – הרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י), שעמה מחזיק המשרד בקשר עמוק וארוך שנים (כפי שבא לידי ביטוי גם בפרויקטים עירוניים מרכזיים נוספים, כמו המדרחוב בעין כרם). את פרויקט פארק רופין ליווה באופן אישי אייל חיימובסקי ז"ל, כהונתו כמנכ"ל הרשות לפיתוח ירושלים נקטעה בפתאומיות עם פטירתו במאי 2025. הרובד האנושי הזה מזכיר כי מאחורי פרויקטים לאומיים ואורבניים לא עומדים רק היתרים, כתבי כמויות ומצגות, אלא מערכות יחסים של אמון, חזון משותף, המשכיות וחיבור אנושי עמוק לעיר.
מורכבות השטח והחשיבות האסטרטגית שלו משכו אליו אדריכלים רבים שביקשו להתמודד עם האתגר. השטח המקורי סבל מטופוגרפיה תלולה ומורכבת ומבעיית נגישות קשה, שמנעה ממנו להפוך למרחב שהציבור יכול להשתמש בו באופן טבעי.כאן נכנס לתמונה הצירוף הייחודי של כוחות התכנון במשרד: תמי אולך מביאה עמה נשייה תכנונית שנמשכת אל הפיצוח ההנדסי והפתרון של "מקומות בלתי אפשריים". בתפיסתה, הטופוגרפיה הירושלמית הקשה אינה מכשול שיש ליישר או להסתיר, אלא חומר גלם לערך מוסף. במקום לכפות על השטח פתרון כוחני, התכנון נשען על השיפועים הטבעיים והציע פיסול נופי. אחד האלמנטים האדריכליים הבולטים והמרהיבים בפארק הוא גרם המדרגות הטראסתי המודרני (Modern Terraced Staircase) – אלמנט פיסולי מובהק המתרגם את פערי הגבהים לרצף תנועתי מזמין, שבו המדרגות אינן משמשות רק למעבר, אלא הופכות לאזורי ישיבה, תצפית ושהייה.
כפארק אורבני חלוצי, אחד מעקרונות הליבה של התכנון היה שימור מרבי ומוקפד של העצים העתיקים והבוגרים שהיו קיימים באתר. במקום לנקות את השטח, המערך התכנוני של השבילים, הרחבות ואזורי הדשא נזל סביב גזעי העצים הקיימים. התוצאה היא שילוב חלק ונטול מאמץ (Seamless Integration) בין הקיים לחדש, המעניק לפארק הצעיר תחושה של בגרות, צל טבעי ושייכות ארוכת שנים לנוף. תמי אולך התבטאה בעבר ביחס לפרויקט ואמרה כי פארק רופין הפך להיות "מקום של חיבור ונגיש לעם". המשפט הפשוט הזה מחזיק בתוכו את המהות כולה. לפני התכנון, המרחב היה שטח פתוח "בין מוסדות" – אזור מעבר חסום ונוקשה. כיום, הפארק מציע רשת עשירה של שבילים, מרבדי דשא ואלמנטים מוצלים המאפשרים מגוון רחב של פעילויות קהילתיות ואישיות:
עובדי המשרדים והממשלה הסמוכים יוצאים אליו להפסקת צהריים של אתנחתא בטבע.
מבקרי מוזיאון ישראל והספרייה הלאומית מוצאים בו המשכיות טבעית לחוויה התרבותית.
תושבי העיר והסטודנטים משתמשים בו כמרחב מוצל למפגש, הליכה, מנוחה או עבודה באוויר הפתוח.
הרגע שבו השרטוט על הנייר מפסיק להיות קונספט אדריכלי והופך למקום שבו אנשים יושבים, מדברים, נחים ועוברים – הוא הרגע שבו האדריכלות משיגה את יצירתה השלמה ביותר. פארק רופין הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו אדריכלות נוף עכשווית בירושלים יכולה להרחיב את המרחב הציבורי, לחזק את תפקידם של הפארקים בתכנון האורבני, ולייצר איכות חיים אמיתית בלב העיר.
קרדיטים:
תכנון ואדריכלות נוף – נתי אולך, תמי אולך, אביאל ארגמן
צילום – הראל גלבוע
