העבודות של נועם עומר אינן מציגות נוף, הן מייצרות מערכת. מערכת צפופה, רוויית קווים, שבה ההבחנה בין גוף, צמח ודימוי מתערערת עד כמעט היעלמות. בתערוכה “היער הקסום” המוצגת בימים אלו בבית האמנים בתל אביב, נפרש מרחב חזותי אינטנסיבי, שבו הקו אינו רק אמצעי רישום אלא כוח פועל. הוא נמשך, חוזר, מסתבך, ובונה שכבות של חומריות רישומית המתפקדות כמעט כאורגניזם חי. בתוך המערך הזה, הדימוי אינו יציב: גזעי עצים מקבלים איכות גופנית, ענפים הופכים לאיברים, ושורשים נראים כבשר מתמשך.
הציורים, המגיעים לממדים מונומנטליים, אינם מאפשרים מבט מרוחק. הם מקיפים את הצופה ומבטלים את האפשרות להבחין בין רקע לדמות. התוצאה היא מרחב שאינו מתאר טבע, אלא מגלם מצב תודעתי. בתוך השפה הזו מופיעות דמויות הנפילים, יצורי כלאיים מן המסורת המקראית. אך אצל עומר, הן אינן נושאות מטען דתי מובהק, אלא נטענות במשמעות גופנית ורגשית. הן גדולות ממדים אך פגיעות, חריגות אך אינטימיות. הדואליות הזו בין מפלצתי לחשוף מייצרת מתיחות מתמדת בין כוח לשבריריות. התרחבות השפה אל הממד התלת־ממדי אינה משנה את העיקרון, אלא מחזקת אותו. כיסאות, כדים וצלחות מופיעים כאובייקטים שימושיים לכאורה, אך מקבלים איכות אורגנית ומתפתלת. הם אינם “מעוצבים” אלא נדמים כמי שצמחו מתוך אותו מערך רישומי. בכך, הם מטשטשים את הגבול בין אובייקט לבין ישות. העבודות אינן מציעות חוויה הרמונית. הן עמוסות, תובעניות, ולעיתים אף מכבידות. אך בתוך העומס הזה מתגבשת פעולה עקבית: ניסיון לארגן מציאות פנימית דרך חזרתיות, רישום והצטברות. היער אינו מקום מפלט,אלא מרחב של התמודדות. במובן זה, “היער הקסום” אינו עוסק בקסם כהתרחשות אסקפיסטית, אלא כמצב מורכב שבו יופי ואי־שקט מתקיימים בו־זמנית. הצפייה בעבודות דורשת זמן, ולעיתים גם ויתור על שליטה, נכונות להיכנס אל מערכת שאינה מתבהרת מיד.
נועם עומר (יליד 1982) הוא אמן ישראלי, בוגר המדרשה לאמנות. עבודותיו הוצגו במוזיאון רמת גן לאמנות, מוזיאון הרצליה, מוזיאון ינקו דאדא ובחללים נוספים בארץ ובעולם. זוכה פרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות.