כשהשפה הבינלאומית של קולנוע דוקומנטרי פוגשת את הסטודיו התל-אביבי: ניתוח קולנועי משווה בין הסרט Art2) "Camille Henrot: In Movement) לבין הדוקו המקורי של ARTTELLING "חיה בציור".
כיוצרי קולנוע דוקומנטרי במגזין ARTTELLING, הלב שלנו פועם דרך המפגש שבין חומר, אדם וסיפור. צללנו לתוך הסרט בסדרת הרשת המוערכת Extended Play – סדרה המעניקה גישה בלתי מתווכת אל מאחורי הקלעים של האמנים המובילים בעולם. הפרק הנוכחי, בבימויו של אדם גולפר (Adam Golfer), עוקב במשך שנה שלמה אחר האמנית הבינלאומית קמיל אנרו (Camille Henrot), בזמן שהיא מכינה יצירה חדשה לקראת הפתיחה המחודשת של מוזיאון ה-New Museum בניו יורק. הסרט מלווה את הפרקטיקה של אנרו הנעה בין הסטודיו שלה במנהטן, בית יציקה לברונזה בפריז, וחדר עריכה.
השפה החזותית של Art21: קולנוע בתנועה מתמדת
עבור קמיל אנרו, כל מדיום – בין אם מדובר בריסוק פיגמנטים, ציור, פיסול או קולנוע – הוא דרך חשיבה. "אני לא נמשכת למדיום מסוים כשלעצמו", מעידה האמנית, "אני נמשכת יותר לרעיון, לדרך פעולה או לתהליך". בתהליך העבודה שלה על קנבסים מרובים, אנרו מחבקת מהירות ופתיחות. היא כופה על עצמה מגבלה של 15 דקות לציור, מתוך הבנה שאם תשתהה – היא תהרוס את האינסטינקט הראשוני.
הבחירה הקולנועית של Art21 מתרגמת את הקצב האישי של האמנית ישירות למסך. כפי שמסביר הבמאי אדם גולפר: "קמיל נמצאת בתנועה מתמדת, וחלק גדול מהסרט היה ניסיון ללמוד את המקצבים שלה בסטודיו, בחדר העריכה ובבית היציקה". הצילום שנפרש על פני שנה אפשר לו לצבור חומרים ולצפות בתהליכי העבודה המשתנים והמתפתחים בזמן אמת.
הערך האמנותי העמוק בסרט נחשף כאשר אנרו עובדת בחדר העריכה על סרטה החדש, In the Veins ("בתוך הוורידים"). הסרט בוחן נושא תרבותי בוער: כיצד המסכים והמדיה הדיגיטלית הכניסו לחיינו קרבה אינטנסיבית לקטסטרופות ואסונות גלובליים, וכיצד החשיפה הזו מעצבת ומשנה את האופן שבו אנחנו תופסים את העולם שסביבנו.
הטוויסט האמנותי: השקט וההתבוננות של ARTTELLING
כאן אנחנו, כיוצרים ואוצרים ישראלים, עוצרים ושואלים: כיצד אמנים מעבדים את חרדות המציאות הרועשת שסביבנו? האם מהירות ותנועה מתמדת הן הדרך היחידה?
בסרט הדוקומנטרי המקורי של מגזין ARTTELLING, "חיה בציור", ליווינו את הציירת הפיגורטיבית נטליה זורבובה בסטודיו שלה בתל אביב. נקודת המוצא של נטליה ושל קמיל כמעט זהה: שתיהן נשים, אמניות ומהגרות (אנרו מצרפת לניו יורק, זורבובה מרוסיה/ברלין לישראל) הפועלות במרחב אורבני אינטנסיבי. נטליה אף מעידה בסרט שלנו על תחושת העקירה: "אני חסרת בית, ככה אני מרגישה… כל פעם שאני מציירת, אני צריכה לצייר בית – לייצר אותו מחדש".
אך כאן נחשף ההבדל העמוק בתפיסה האמנותית ובסגנון הבימוי (של מירי חן):
בעוד שקמיל אנרו מעבדת את אסונות העולם דרך מסכים, ארכיון דיגיטלי וקצב עבודה מהיר ותזזיתי המשקף את ניו יורק, ב-ARTTELLING בחרנו בגישה הפוכה של השתהות, התבוננות פיזית ואינטימיות. המצלמה של הצלם והעורך שלנו, ארנון דה שליט, נשארת יציבה ומאפשרת לצופה לנשום את הסטודיו התל-אביבי. נטליה זורבובה לא בורחת מהמציאות אל המסכים; היא מתבוננת ביום-יום המקומי, ברחוב, במרפסות ובאנשים, ומתוכם היא בונה מחדש את המושג "בית". בניגוד לריצה של קמיל, נטליה מחפשת את העומק ויכולה לחזור לסקיצה ישנה ולשנות אותה גם כעבור שנים.
בעוד שקמיל אנרו מעבדת את אסונות העולם דרך מסכים, ארכיון דיגיטלי וקצב עבודה מהיר ותזזיתי המשקף את ניו יורק, ב-ARTTELLING בחרנו בגישה הפוכה של השתהות, התבוננות פיזית ואינטימיות. המצלמה של הצלם והעורך שלנו, ארנון דה שליט, נשארת יציבה ומאפשרת לצופה לנשום את הסטודיו התל-אביבי. נטליה זורבובה לא בורחת מהמציאות אל המסכים; היא מתבוננת ביום-יום המקומי, ברחוב, במרפסות ובאנשים, ומתוכם היא בונה מחדש את המושג "בית". בניגוד לריצה של קמיל, נטליה מחפשת את העומק ויכולה לחזור לסקיצה ישנה ולשנות אותה גם כעבור שנים.
שתי שפות של תיעוד
נטליה זורבובה זקוקה דווקא למתח הישראלי, למציאות המקומית שמרגישה "על הקצה כל הזמן", כדי לייצר את האמנות הטוטלית שלה. ההשוואה הזו בין שני הסרטים מוכיחה שאין דרך אחת נכונה ביצירת סרטים דוקומנטריים על אמנות עכשווית. Art21 והבמאי אדם גולפר זיקקו את האנרגיה המטורפת, הגלובלית והדיגיטלית של מנהטן; אנחנו ב-ARTTELLING חיפשנו את השורשים, את המגע הפיזי בחומר, ואת הריפוי בתוך הלב של תל אביב.
רוצים לראות איך הפכנו את הסטודיו, הצבע והזהות של נטליה לחוויה קולנועית מטלטלת? הסרט המלא מחכה לכם כאן.