כשהאור מפסיק לחשוף: “מאדים” של עומר שיזף במוזיאון בת ים

האזכור של אנלוגיות מאדים- סביבות על פני כדור הארץ המדמות תנאים של כוכב הלכת ומשמשות לאימון אסטרונאוטים – פותח ציר נוסף לקריאה. המדבר הופך לסט, כדור הארץ מתחפש למקום אחר, והאדם מתאמן על חיים מחוץ לביתו. בהקשר הישראלי, מכתש רמון כבר נטען בדימויים כאלה: נוף מקומי שהופך לרגע לאתר קוסמי, למעבדה של עתיד, לתפאורה של אפשרות. שיזף מעביר את ההיגיון הזה אל תוך המוזיאון. גם כאן נבנית אנלוגיה: החלל העירוני הופך לכוכב, המוזיאון הופך למרחב תרגול, והצופה מוזמן לחוות לא רק תערוכה, אלא אפשרות של הימצאות במקום אחר. אלא שהמקום האחר של שיזף אינו נמצא רק בחלל החיצון. הוא שוכן גם בשולי העיר, ברחובות מוארים למחצה, בפנסים, בשלטים מהבהבים, בפינות צדדיות ובמקומות שהמבט המרכזי נוטה לדלג עליהם. “מאדים” אינה רק פנטזיה על כוכב רחוק, אלא גם הרהור על אזורי הספר של החיים העירוניים: אותם מקומות שבהם האור אינו מלא, השליטה אינה מוחלטת, והמציאות שומרת לעצמה עוד שכבה של מסתורין.

כאן טמון אחד המהלכים היפים בתערוכה: שיזף, תאורן בהכשרתו ובעבודתו, בוחר דווקא שלא “להאיר” במובן המקובל. הוא אינו משתמש באור כדי להדגיש, להסביר או לחשוף. להפך – הוא משתמש בו כדי לייצר תנאים שבהם הנסתר יכול להמשיך להתקיים. האור שלו אינו מוחק את החושך, אלא מנהל איתו משא ומתן. הוא אינו מבקש לנצח אותו, אלא להחזיר לו מקום.

בעידן שבו הכול נראה, מתועד, מצולם, נחשף ומופץ, המחשבה הזו מקבלת תוקף מיוחד. התרבות העכשווית אינה סובלת עוד מחוסר אור, אלא מעודף שלו. הכל מואר עד כדי סנוור: פרצופים, מלחמות, אסונות, מחוות אינטימיות, רגעי יופי, רגעי אלימות. אך עודף החשיפה אינו יוצר בהכרח הבנה. לעיתים הוא מייצר דווקא שיתוק. ככל שהעולם נראה יותר, כך קשה יותר להבין אותו.

“מאדים” פועלת בתוך המתח הזה. היא אינה מבטיחה בהירות, ואינה מתיימרת להחזיר את הצופה אל אמת פשוטה. במקום זאת, היא בונה מרחב שבו אפשר לשהות באי־הבהירות עצמה. לראות פחות, אבל לחוש יותר. לדעת פחות, אבל להקשיב למה שמתרחש בין אור לחושך, בין במה למציאות, בין אחיזת עיניים לבין התעוררות ביקורתית. המרכיב התיאטרלי בתערוכה אינו מקרי. שיזף מכיר בכוחו של התיאטרון לא משום שהוא “מזייף” מציאות, אלא משום שהוא חושף את המנגנון של הזיוף. אנחנו יודעים שמדובר באחיזת עיניים, ובכל זאת נלכדים בקסם שלה. אנחנו יודעים שהאור מתוכנן, שהסאונד בנוי, שהחלל ערוך, ובכל זאת החוויה פועלת על הגוף לפני שהיא מתמסרת להסבר. המוזיאון הופך לזירה שבה הקסם אינו מבטל את המחשבה, אלא דווקא מפעיל אותה. בתוך המרחב הזה, מאדים הוא פחות יעד ויותר מצב. מצב של כמיהה למקום אחר, של עייפות מן המקום הקיים, של רצון למצוא מרחק מהעולם מבלי לעזוב אותו לגמרי. כוכב סמוק, מדומיין, שנמצא אולי מחוץ לכדור הארץ – ואולי בראשו של מי שהולך בלילה ברחובות העיר, מואר לרגע באור פנס, בשלט ניאון, בפנסי אופנוע, בזיכרון של מבט. זו אינה תערוכה שמבקשת להסביר את מאדים, אלא להשתמש בו כדימוי פתוח: לכוכב, לצבע, לבריחה, להסמקה, לסכנה, לקסם. במובן זה, “מאדים” של עומר שיזף היא עבודה על הצורך האנושי להאמין שמתקיים עוד מקום – גם כאשר המקום הזה אינו ברור, אינו מושלם, ואולי כלל אינו ניתן להשגה. דווקא משום כך, כוחה של התערוכה נמצא באי־הפענוח שלה. היא מזכירה כי לא כל דבר צריך להיות מואר עד הסוף. לא כל חלל צריך להימסר מיד להבנה. לפעמים, כדי לראות באמת, צריך לאפשר לחושך להישאר חלק מן התמונה.