כשהמרחב הופך לסיפור חיים חומרי: סדרת כתבות חדשה של ARTTELLING מתחקה אחר השפה הפנימית של יוצרים מקומיים. דרך מילים שמניעות את תהליך היצירה – זהות, חומר, אור וזמן, אנו מבקשים לחרוג מהמבט השטחי השגור, ולקרוא חלל כסיפור חיים.
סדרת "מילון הבית" נולדה מתוך רצון להשתהות. בעידן של צריכת אסתטיקה מהירה וגלילה אינסופית של דימויים ברשתות, המגזין מבקש להחזיר למרכז הבמה את הדיאלוג המרתק שבין רעיון, חומר וצורה. אנו לא מציעים עוד סקירה עיצובית רגילה של פרויקט, אלא צלילת עומק אל האופן שבו תפיסת עולם הופכת לנפח, וחלל הופך למרחב חי. בפרק הראשון בסדרה, אנו מתבוננים בעבודותיו של מעצב הפנים איתמר לוי.
לוי ממקם את הבית לא כקומפוזיציה אסתטית בלבד, אלא כמרחב ביוגרפי. עבורו, מלאכת התכנון אינה מתחילה בבחירות חומריות או בפלטת גוונים, אלא באקט של הקשבה עמוקה: לאנשים, להרגלים הטבעיים שלהם, לזיכרונות שמלווים אותם, ולחלומות שטרם קיבלו צורה. הבית, כפי שהוא מתגבש תחת ידו של לוי, אינו מבקש רק להרשים או ללכוד מבט חולף; הוא מבקש לזקק דיוק. היוקרה הניכרת בעבודותיו של לוי, משחררת את עצמה מההגדרות המקובלות של תגי מחיר או מותגים נחשבים. היא מוגדרת מחדש כערך גבוה בהרבה: היכולת ליצור מרחב שמרגיש כאילו לא יכול היה להשתייך לאף אדם אחר. מתוך ארבעה פרויקטים נבחרים אנו מנסחים מילון מושגים אישי, המציע קריאה רגשית וחומרית בבית: זהות, דמיון, שכבות, איפוק וחיים.
01 / זהות
כשהחלל מסרב להיות ניטרלי
"בית שלא מתנצל על האישיות שלו – אלא חוגג אותה"
בפרויקט New Identity נקודת המוצא אינה אסתטית בלבד, אלא קיומית עמוקה: הרגע המדויק שבו הבית חדל לשמש כמבנה פונקציונלי סתמי, והופך לרקמה חיה הממשיכה את האדם השוכן בה. ההחלטה המודעת שלא להסתתר מאחורי ניטרליות בטוחה היא אחת ההצהרות המרכזיות בפרויקט זה. במקום לייצר חלל שמבקש לקלוע לטעם כללי, לוי מנסח עיצוב בעל נוכחות ברורה – שפה פרטית בעלת אופי בלתי מתפשר. צבעוניות עזה, אוצרות אמנות מדויקת, חומרים גולמיים ואובייקטים בעלי מטען אישי אינם מולבשים על המבנה כקישוטים מאוחרים; הם מהווים מרכיבים פעילים בבניית המהות של הבית. העיצוב אינו מנסה לרכך את האופי של החלל, אלא להעניק לו צורה ונוכחות. שכבות של חומר, מגע, גוון וזיכרון נטוות זו בזו, עד שנוצרת תחושה של בית שאינו מציית לתבניות המוכרות. במובן העמוק, הזהות המחודשת אינה שייכת לחלל לבדו, היא מטעינה גם את הדיירים בתוכו. הבית הופך לבמה שבה ניתן להופיע באופן מלא, לא באמצעות מחוות רועשות, אלא דרך דיוק פנימי ומתמשך של בחירות.
02 / דמיון
הילדות כמרחב רגשי שלם
הפרויקט ONCE UPON A TIME מציע מבט חדש ושונה על חדרי ילדים. לוי מסרב להתייחס לאזור זה כאל חלל זמני או בר-חלוף, ומסרב להפוך אותו לתפאורה מתקתקה של גווני פסטל ודימויים גנריים. תחת זאת, הוא מטפל בו כעולם רגשי, עצמאי ושלם. נקודת המוצא של התכנון היא הזיכרון הראשוני של החלל – אותו רגע קסום בילדות שבו הגבולות בין דמיון למציאות עדיין נזילים. חדר הילדות, אצל לוי, אינו רק פתרון טכני לשינה, משחק או אחסון. הוא מרחב שבו הילד רשאי להתמסר לאפשרויות, להמציא סיפורים ולשהות בתוך עולם שאינו מוסבר או מפוענח עד סופו. העיצוב אינו כופה אגדה מוכנה מראש או סיפור מוכתב. במקום זאת, הוא מייצר את התנאים לחוויה: חלל המאפשר לסקרנות להתעורר, לשהות להתרחש, ולילדות להיתפס כמצב תודעתי עשיר ולא כשלב מעבר שיש למהר ולסיימו. הבחירה להתייחס לילדות ברצינות עיצובית עמוקה היא גם עמדה תרבותית. היא מכירה בכך שחדר הילדים אינו פחות בחשיבותו מהסלון או מסוויטת ההורים – לעיתים דווקא במרחב האינטימי הזה מתרחשת הפעולה העמוקה ביותר של הבית: יצירת תשתית של ביטחון, שייכות וחופש פנימי.
03 / שכבות
ללקט בית, לאסוף חיים
בפרויקט THE VILLA OF LIVING LAYERS, הבית מנוסח כמרחב שאינו נוצר בנקודת זמן אחת. הוא יצירה נאספת. בדומה לביוגרפיה האנושית, המבנה מורכב מרצפים, הצטברויות חומריות, מעברים, רגעים דרמטיים ורגעים שקטים כאחד. האתגר המרכזי בפרויקט נגע בניהול קנה המידה: כיצד מתכננים וילה רחבת ידיים ומורכבת מבלי לאבד את הממד האנושי והחם שלה. מרחבים בקנה מידה כזה נוטים לעיתים קרובות להפוך למחוות אדריכליות מרוחקות – מרשימות מאוד, אך חסרות אינטימיות. כאן מתקיימת פעולה הפוכה: הגודל אינו מבטל את הקרבה, והמורכבות המבנית אינה מטשטשת את הרגש. הווילה בנויה כרצף של סצנות חיים. המפגשים בין פנים לחוץ, נקודות המגע עם האור הטבעי, משחקי החומר המשתנים והקשר של המשפחה עם הגיאומטריה של המבנה – כולם מתלכדים לכדי בית חי פועם. הכוח של הפרויקט טמון דווקא בוויתור על אמירה עיצובית אחת שמבקשת לשלוט בכל. במקום זאת, נבנית שפה מרובדת, המאפשרת למרחב להשתנות לאורך שעות היום, עונות השנה ומעגלי החיים. השכבות אינן יוצרות עומס ויזואלי; הן העדות לכך שהבית אינו רק מוצר מתוכנן, אלא אירוע מתרחש.
04 / איפוק
העומק שבתוך האפור
"האפור אינו צבע ביניים ניטרלי או בריחה מדרמה; הוא חומר רגשי ומצב מנטלי המאפשר לבית לנשום, להקשיב ולהאט."
הפרויקט WHERE GREY BECOMES ALIVE מתעמת עם אחת המוסכמות הרווחות ביותר בעולם העיצוב: התפיסה לפיה איפוק הוא היעדר אמירה, או שצמצום שווה לריקות. המנעד המונוכרומטי של האפור, הנוטה לרוב לשמש כרקע בטוח וניטרלי, נטען כאן כאלמנט רגשי בעל עומק משלו. הבחירה באפור אינה בריחה מדרמה, אלא חיפוש אחר עומק מסוג אחר. זוהי אינה דרמה קולנית של צבע עז, אלא דרמה מעודנת של טונים, מרקמים, השתקפויות אור ויחסים עדינים בין משטחים. האפור של לוי נע על הציר שבין שקט מוחלט לתנועה חומרית, בין מינימליזם מובהק לחמימות ביתית. האתגר בפרויקט היה לייצר סוג של שקט שאינו ריק או קפוא, חלל שבו הצמצום אינו מוחק את האישיות, אלא מייצר עבורה מקום להישמע. האמנות, החומרים והפרטים האישיים מקבלים בתוך המרחב הזה מעמד מיוחד: הם אינם מתחרים ברקע, אלא נטענים מתוכו וצפים עליו. הוויתור על העודפות מייצר נוכחות עמוקה, כזו שאינה מנסה לשכנע מיד, אלא מתגלה ומספרת את סיפורה בהדרגה.
הטרמינולוגיה של המרחב: מילון ARTTELLING
זהות (Identity) / היכולת של המרחב לבטא אופי ייחודי; סירוב לניטרליות גנרית ויצירת בית שאינו ניתן לשעתוק.
דמיון (Imagination) / עיצוב המכבד את הילדות כמרחב רגשי עמוק, פתוח ורב-אפשרויות, ולא כתפאורה חולפת.
שכבות (Layers) / הלקטנות המרחבית; האופן שבו חומרים, מרקמים וזמנים נצברים בתוך חלל, בדומה לרצף החיים.
איפוק (Restraint) / משחק עדין של צבע וחומר, המשתמש בצמצום (ובגווני האפור) כדי לתת מקום לרגש, תנועה ונוכחות.
יוקרה (Luxury) / תחושת דיוק פנימית מוחלטת; הפיכתו של חלל לאישי וביוגרפי עד לרמה שבה אין לו תחליף.
בסופו של דבר, עבודתו של איתמר לוי מציעה מבט על עיצוב פנים כעל אקט מורכב של תרגום. לא תרגום מילולי, אלא תרגום חומרי, חושי ומרחבי: התמרה של בני אדם, מטעני זיכרון, הרגלים יומיים ומאוויים כמוסים אל תוך קירות, מפתחים, צבעים, אובייקטים ומשחקי אור. הבית, כפי שהוא מנוסח בפרויקטים הללו, אינו רק חלל פסיבי שנכנסים אליו; הוא מרחב שמחזיר מבט. קומפוציזיה המספרת משהו על האדם החי בה, אך בה בעת מאפשרת לו להתבונן פנימה ולהכיר את עצמו מחדש. כאן, בנקודת המפגש הזו, טמון כוחו של עיצוב פנים במיטבו: לא ביצירתו של חלל מושלם וסטרילי, אלא ביצירתו של מרחב חי, פועם ונושם. כזה שמחזיק בתוכו נרטיב, שפה פנימית ומשמעות – עד שהמבנה מפסיק להיות רק בית, ונעשה דומה לאדם שחי בו.
עיצוב פנים / Interior Design: איתמר לוי
צילום / Photography: אורי אקרמן
בקרו באתר המעצב: איתמר לוי – סטודיו לעיצוב פנים
הערת מערכת ARTTELLING: סדרת "מילון הבית" חוקרת את החיבור הבלתי נפרד בין אדריכלות, חומר ורוח. מעצבים, אדריכלים ואמנים המעוניינים להציג פרויקטים נבחרים ולספר את הסיפור שמאחורי היצירה בכתבת עומק מגזינית, מוזמנים לפנות אלינו ישירות: arttelling1@gmail.com