תערוכת יחיד לאמנית הישראלית דורי שכטל זנגר "קריאת השכמה" במרכז בנימיני

אמנות ישראלית עכשווית
מתוך התערוכה "קריאת השכמה"

קבוצה של ילדים תמימים הולכת. כל אחד מהם בנפרד עוצב ופוסל ממקום טעון, מלא צער ואכזבה שאינם מנסים להסוות את עצמם. זהו הנרטיב המרכזי בתערוכת היחיד של האמנית דורי שכטל זנגר המוצגת בימים אלה בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית בתל אביב. 

דורי שכטל זנגר היא אמנית חומר פיגורטיבית, נרטיבית, במקום ובזמן שכמעט אינם מאפשרים לקולות כמו שלה להישמע. היא מפסלת דמויות של ילדים. פניהם של הילדים עגלגלים וגופיהם נראים רכים למגע. בתמימותם הם משחקים במשחקי ילדות שביום אחד, ברגע, יהפכו לדבר אמיתי, משמעותי וגורלי בחייהם. הבעות פניהם בעת המשחק כבר מבשרות את כל קשת הרגשות שאנחנו, הבוגרים, מנחילים להם. וכבר בשלב הזה, של המשחק התמים, נראה שאיננו יכולים לגונן עליהם באמת. 

רמזים על העתיד להתחולל כבר מופיעים בכל מקום: גופם, לבושם, המשחקים שלהם, הכל מצויר ומספר את סיפורי העתיד לבוא: הנה הילד הנלהב בכובע הטמבל והסנדלים התנ"כיים שעומד עם דגל/סוכריה. על חולצתו מצוירת  חבורה של ילדים כמותו, נושאים בגאווה כלים. האם אלו כלי עבודה או מלחמה? האם הקלשון שנישא בידי אחד מהם נועד לקצור חיטה, על פי האתוס החלוצי-סוציאליסטי? או שמא זהו כבר קלשונו של מלאך המוות שנישא מעל לראשם.

חיילים חמושים, נעלי צנחנים, פני ילד עצובים כלואים מאחורי גדר. כל אלה על חזית גופו של ילד קטן רכוב על נגמ"ש צעצוע, מין 'בימבה' שהפכה לכלי משחית. והנה הילד שמרכין ראשו ומביט בצער אל חור שנפער בבטנו. הכל נמצא כאן. תחלואי החברה האנושית, הישראלית, מצוירים ביד אמנית כמו בשורה רעה לעתיד הילדים, וכעת פניהם כבר לא נראים תמימים. משלל ההבעות ניכר שכבר הבינו שהעולם שהובטח להם אינו בנמצא.

אמנות ישראלית
עבודה של דורי שכטל זנגר

דורי שכטל זנגר נולדה ובגרה ב לה-פלאטה, עיר הבירה של מחוז בואנוס איירס בארגנטינה. תמיד נמשכה לאומנות נרטיבית מקומית. היא הרבתה לבקר בכנסיות כדי להתבונן בציורי הקיר ובחלונות הוויטראז'  שחסרו לה בבתי הכנסת. הציורים המתארים את סיפורי לידת ישו, הצליבה וסיפורי הקדושים הובילו  אותה להתעמק בשאלה, כיצד הצליחו תרבויות שונות לאורך ההיסטוריה להעביר לציבור שאינו קורא, מסרים, סיפורים ואמונה. כל זה הוביל אותה, בסופו של דבר, לאמנות הנרטיבית. את לימודי האמנות התחילה בפקולטה לאמנות בעיר הולדתה. לה פלטה.

"הבנתי שאי אפשר ליצור בתנאים של דיקטטורה צבאית. הלימודים היו טכניים ונטולי השראה. פחדנו מאוד. כל היצירתיות נעצרה. אנשים נעלמו רק כי הביעו מחשבה אחרת. חברה שלי מבית הספר היסודי נעלמה מהתיכון לאמנויות ולא שבה מעולם. כשחזרתי ללה-פלאטה אחרי שנים, הלכתי לראות את הסרט 'ליל העפרונות' (סיפורה של קבוצת תלמידי תיכון מלה-פלאטה שנחטפו, עונו ונרצחו בידי ה'חונטה' ששלטה בארגנטינה באותן שנים. ט.כ.ג.) ושאלתי את עצמי, איפה היינו כולנו. איפה היה העולם". 

דורי שכטל זנגר הגיעה לארץ מארגנטינה בשנת 1983, השנה בה הסתיים שלטון הגנרלים שם. היא נרשמה לבצלאל מלאה בתקווה להתחלה חדשה."לא ידעתי מה לעשות עם כל החופש הזה. למזלי בבצלאל היתה אז ציונה שימשי שעזרה לי וידעה להוביל אותי בתבונה עד לפרויקט הגמר".

אמנות ישראלית
עבודה מתוך התערוכה "קריאת השכמה"

מעולם לא מצאה עצמה בפאזה של קרמיקאית שמייצרת כלים שימושיים. "עשיתי פיסול קרמי, אבל לא קראתי לזה ככה. רק אמרתי לאנשים: תעשו עם זה מה שאתם רוצים, רק אל תשאירו בארון." אומרת זנגר. עם סיום הלימודים הקימה, יחד עם חברות למקצוע, את גלריה "8 ביחד" בירושלים ומאוחר יותר את המשכה התל אביבי "8 ביפו" בשוק הפשפשים.

זנגר מתארת את התהליך אותו עברה בחידוד הנרטיב שרצתה להעביר דרך פסליה :"יצרתי אז פסלים צבעוניים מאוד, עם נושאים אוניברסליים. כשהבן שלי התגייס לצבא התחלתי לעסוק יותר בנושאים שנוגעים בפחד שלי. לאט לאט הבנתי שהצבא היא מסגרת לא פשוטה. הפסלים היו צבעוניים ולא מאוד גדולים. אנשים הסתכלו  על ילד מתולתל יושב על תלת-אופן צבאי ועל החולצה שלו מצוירים כלי נשק עם הכיתוב playing rough. ואמרו "איזה חמוד" – אימרה שכיווצה אותי מבפנים, מפספסת לחלוטין את המסר אותו ניסיתי להעביר. זה היה פרק משמעותי בתהליך אותו עברתי, זה היה הרגע בו התחלתי לחשוב מה אני צריכה לשנות כדי להעביר את מה שאני רוצה. מכאן התחלתי לעבוד במונוכרום, עם נגיעות קלות בלבד של צבע. העבודות גדלו והפכו יותר חופשיות". 

אמנות ישראלית
עבודתה של דורי שכטל זנגר "משעמם לי" שהשתתפה בתערוכת האמנות ועיצוב הקרמיקה בשנגי יו בסין

בשלב זה גם החלה זנגר  להסתכל החוצה וגילתה את עבודותיו של אקיו טקאמורי, אמן יפני שהתגורר בארה"ב, דרכו הבינה  שאפשר לספר סיפורים אחרת. שאפשר לעשות פיסול קרמי נרטיבי. הבחירה שלה בעיצוב פסלי ילדים נבעה מהאהבה שלה להציג את הניגוד בין התמימות לקושי בעיקר בשל העובדה שילדים מעבירים את הרגשות שלהם ללא פילטרים. וכשהם קמים יום אחד והולכים לצבא , כל הבית מתכונן לקראת הגיוס. "ואני חושבת: מה יקרה איתו אז. האם יצליח לשמר את הערכים שקיבל בבית? או אולי הם יימחקו לתמיד? ומה יהיה אם ישרת בשטחים ויצטרך לעצור ילד בן שתיים עשרה?" מספרת זנגר. 

אחת העבודות החריגות בתערוכה היא קבוצה של ראשי תינוקות פעורי פה עם חלקי טורסו,  מונחים בערבוביה על יעה גדול. זוהי עבודה חריגה לא רק כי אינה דמות שלמה של ילד, אלא שהשיח שמתקיים בה הוא על גזענות, אפליה וניצול חלשים בידי אומה שסבלה כל כך מכל אלה.

דורי שכטל זנגר, שכילדה יהודייה חוותה על בשרה אפליה וגדלה בצל אימת השלטון הצבאי, מתארת בשיחה את הכעס והבושה שחשה בימים שבין יום הזיכרון ליום השואה. דרך סדרת עבודות מלאת הבעה וחשופה מאוד, היא שואלת: לאן נעלם ה'אור לגויים' שלנו. כעת, שנים אחרי שהקימה כאן בית והעניקה לילדיה חינוך ערכי, היא צופה באכזבה איך כל מה שהאמינה בו מתנגש במציאות הפוליטית, באווירה המיליטאנטית ובהעדר הסולידאריות. עבודות החומר שלה הן שפה משלה, שלרוב אינה מצויה באמנות הישראלית. הן מספרות את סיפור ההתנגדות שלה ושל אחרים כמותה, בקול רהוט וצלול.

אמנות ישראלית
מתוך התערוכה "קריאת השכמה" דורי שכטל זנגר

תערוכת יחיד של האמנית דורי שכטל זנגר "קריאת השכמה" , 10.6.2021 – 24.7.2021, בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית, העמל 17, תל אביב.