אפשר לדבר על הסרט הזה ולומר עליו כל מיני דברים. כמובן אפשר להלל ולשבח את היצירה הזו, לומר עליה שהיא עמוקה, נועזת, פורצת גבולות, מורכבת, ושהיא מכוונת זרקור על התנהלותו של משרד התרבות בארץ שאינו מוכן לתמוך ביצירות המעודדות ביקורת על המדינה….ומנגד, אפשר לבקר אותה במילים קשות שיגדירו אותה כיצירה הזויה הנעה ונדה על הציר שבין גרוטסקיות, בוטות, גסות רוח מתריסה, ושכל מטרתה להציב את ישראל באור אפל, ולהציג אותה ככובשת אכזרית חסרת לב, גזענית, ימנית, דורסנית. כך או כך, דעתי היא שהסיבה היחידה בגללה זכה הסרט בפרס בפסטיבל קאן, היא שבאירופה אוהבים לשנוא את ישראל. הסרט מזמן כמה וכמה סיטואציות המעוררות ומזינות את השנאה הזו, בדיוק כמו שמאכילים חיית טרף רעבה בבשר חי ומדמם. לטעמי, אלו הן בדיוק הסיבות שדרבנו את השופטים להעניק לסרט את הפרס. שלא יובן לא נכון, אני בעד ביקורת. ביקורת זה דבר חשוב, אפילו אם היא על המדינה שלי (שאגב, בפעם האחרונה שבדקתי לא הייתה לי אחת אחרת במקומה), אבל לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ? לנער את הלכלוך מהכיסים מעל הראש של כולם לקרוא לזה 'יצירה' ולהגיד שזה 'בשם האומנות'…? זה מעורר בי תחושה קבס קשה ואפילו זעם. עהד תמימי, שסיפור הכנת סרט עליה הוא הרקע עליו נשענת העלילה ההזויה הזו, היא בעיני מחבלת בפוטנציה. תמימי היא לא תמימה, לא קטנה ולא אמיצה ועצם הענקת הפרס לסרט שמאזכר אותה או מצדד בהתנהלותה (או שכמותה), הוא סרט שמשחק לידיים של מי שממילא שונא אותנו, מי שבוחר שלא לראות את הצד הישראלי של הסכסוך ומעדיף לתפוס את הצד השני כקורבן… הבמאי נדב לפיד הוכיח, את מה שכבר ידוע עשרות שנים, שמי שיפגין, ולו שמץ קל, של ביקורת על ישראל בעניין הסכסוך הפלסטיני, יזכה בפרסים, הערכה וכבוד בעבור כך. ובסרט הזה היה הרבה יותר משמץ קל… לכו לצפות בו רק אם בא לכם לבזבז 109 דקות בניסיון להבין האם מסתתר משהו משמעותי מאחורי סבך הדמויות והסיפורים או שזו למעשה זעקתו המאוד מתוסבכת של מי שלא החליט עדיין מי ומה הוא ולאן הוא שייך.
