בסרט דוקומנטרי קצר, הצייר נועם עומר מציג את הציור ככלי להתמודדות רגשית. הצצה לעולמו של יוצר טוטאלי, ולתהליך הבימוי והעריכה שמלווה את העבודה בסטודיו שלו. צפו!
אנחנו רגילים לחשוב על אמנים כעל יצורים אימפולסיביים. אנשים שיושבים ומחכים שהמוזה תכה בהם באמצע הלילה, שפועלים מתוך דחף פתאומי וסוער. אבל כשנכנסים לסטודיו של נעם עומר, המיתוס הרומנטי הזה מתנפץ לרסיסים, ובמקומו מתגלה אמת אחרת, מרתקת ומפוכחת בהרבה. בסרט דוקומנטרי קצר ואינטימי בבימויה של מירי חן, עומר מגדיר את עצמו כ"אמן טוטאלי". עבורו, טוטאליות היא לא מילה יפה לקטלוג, אלא משטר עבודה יומי מדויק להפליא של שש שעות ועשר דקות. בכל יום. בלי תירוצים, בלי הנחות, עם חישובים קפדניים שמארגנים את כל החיים סביב השעות האלה.
הבחירה הזו בסדר, בסקיצות, בתכנונים ובפתקים קטנים, היא לא מקרית. היא העוגן שלו. עומר, בוגר בהצטיינות של המדרשה לאמנות (2007) וזוכה פרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות (2017), חווה משבר נפשי חריף ואשפוז פסיכיאטרי בגיל 20. הציור היה הדרך שלו לצייר את עצמו החוצה מהפרוגנוזה הרפואית הקודרת. הוא חושף בגילוי לב כואב שהציור הוא המקום שבו הוא פוגש את המקומות החשוכים ביותר של הנפש שלו – את החרדות, הכעסים והרגשות הקשים. השגרה והמשמעת הנוקשות הן לא כלא עבור היצירתיות שלו, אלא להיפך: הן חליפת הצלילה שמאפשרת לו לצלול לתוך הכאוס הנפשי מבלי לטבוע.
הכוח של הסרט טמון בכך שהבימוי והעריכה לא רק מתעדים את התהליך, אלא הופכים לחלק ממנו. הבמאית מירי חן בחרה לוותר לחלוטין על פורמט הראיון הקלאסי של שאלות ותשובות. במקום מראיין שמתווך את הסיטואציה, אנחנו מקבלים מונולוג ישיר, אינטימי וחשוף בגוף ראשון. הבחירה הזו מייצרת תחושה של דוקו-תרפיה, כאילו הצופה יושב לבדו עם האמן ברגע של וידוי.
אחד הדימויים החזקים ביותר שעולים מהמונולוג שלו הוא השוואת הציור לתהליך של ציד. האמן הוא צייד שאורב לדימוי, למחשבה, ומנהל מולם מאבק ארוך ומפרך על הבד. כאן נכנסת לתפקיד עבודת הצילום והעריכה המצוינת של אמנון דה שליט. המצלמה עוקבת אחרי נעם כשהוא "מתקיף" את הנייר הפרוס על הקיר, או מלטף אותו ברכות, והעריכה האמוציונלית חותכת ברגישות בין הפנים המרוכזות של נעם לבין שוטים של תקריב (Close-ups) מתוך הציורים עצמם. החיבור החזותי הזה מאפשר לנו להרגיש את הפיזיות של הכתמים והקווים.
התהליך הזה פועל כמו תחנת כוח רגשית. הוא לוקח אנרגיה נפשית שלילית ומזקק אותה לתוך היצירה. בסופו של יום, כשהוא מניח את המכחול, קורה קסם כפול: הציור נבנה, והאמוציות הקשות נרגעות. הן כבר לא אצלו בפנים; הן עברו אל הקנבס. הציור, שהתחיל כ"עולל" חסר אונים, הופך בהדרגה לבן אדם, דמות שעומדת בזכות עצמה. הקצב של העריכה מלווה את המעגל הזה בדיוק – הוא נע בין האינטנסיביות של העבודה בסטודיו לבין רגעי השקט שבהם נעם נח, קורא אוליבר טוויסט של דיקנס או מאזין לסימפוניה כדי לטעון מחדש את ה"בטריה".
התווים הללו מיתרגמים היטב לחללי הגלריות. עם למעלה מ-15 תערוכות יחיד בארץ ובאירופה (ביניהן במוזיאון רמת גן, בית האמנים תל אביב ובית האמנים ירושלים), עבודותיו של עומר מתוארות על ידי אוצרים ומבקרים כ"שטפון רגשי". בתערוכות כמו "נפילים" או "מבנה האדם", הקהל פוגש דמויות ענק גרוטסקיות, יצורים שנראים תחת איום תמידי שמאלץ אותם להתעוות. המפגש של הצופה עם הציורים הללו מייצר שוק, טלטלה בלתי מתפשרת בין הטרגי לאבסורדי, שמאלצת את המבקרים להיעצר מול החלל ולא לעזוב אותו. נוצר שם סדר שברירי וחולף – כזה שמחזיק מעמד רק עד לתערוכה הבאה, אז הכל נסגר ומתחיל מחדש.
מה שמלמד אותנו הדיוקן הקצר הזה הוא שאמנות גדולה לא חייבת לצמוח מתוך הרס עצמי. היא יכולה לצמוח מתוך משמעת עצמית מברזל שמחזיקה את הנפש. הבחירות הקולנועיות המאופקות של יוצרי הסרט מכבדות את השילוב הזה: הן נמנעות מאפקטים זולים או עריכה תזזיתית, ומאפשרות לסיפור הטוטאלי של נעם להכתיב את הקצב.
עבור נעם עומר, האמנות היא לא פריבילגיה או תחביב – היא כלי הישרדות. המניע שלו הוא לא רק הרצון להרשים בגלריה, אלא צורך יסודי בהרבה: פשוט לנקות את מרתפי התודעה, ולצאת משם בן אדם.
