הצילום כיוצר תקשורת
בשלביו הראשונים הצילום נתפס כתהליך טכני בלבד בהשוואה לציור והפיסול שנחשבו לאמנותיים יותר, הצילום פחות התחבר באופן מיידי לאמנות. אך לא עבר זמן רב עד שהאומנות של צלמי המאה ה -20 העלתה את הצילום לאמנות אסתטית בפני עצמה. מיקוד המצלמה על ידי הצלם בנושא או מושא הצילום, הבחנה ברגע משמעותי או ביטויי יחודי של המציאות והיכולת למסגר אותו בעינית המצלמה בשילוב היכולת ליצור את הקומפוזיציה הנכונה היא שהפכה את הצילום לאמנות בפני עצמה.
אך לצד היותו של הצילום אחד מצורת אמנות מודרנית יפה ואסתטית הוא נחשב גם לאחד מאמצעי התקשורת החזקים ביותר. לצד המילה המודפסת, תמונת הצילום היא האמצעי החשוב ביותר להעברת מידע, הבעת רגשות ורעיונות של ימינו. כוח זה בא משני מאפיינים ייחודיים של צילום: מיידיות ופרטים. לתמונה המתועדת על ידי המצלמה יש תחושה של אותנטיות. מכיוון שהעדשה מצלמת את התמונה בצורה אובייקטיבית והצילום המתקבל נחשב כ'אמיתי לחיים 'ו'לרגע'.
פרוייקט "חוד החנית"
פרוייקט "חוד החנית" הינו דוגמא לכוחו של הצילום ליצור תקשורת, להעביר רגשות, תחושות ורגעים ייחודיים ואותנטיים. זה התחיל מצלם אחד- יגאל סלבין , בזמן משבר אחד- הקורונה שבחר למקד תחת עדשת מצלמתו את חיילי צה"ל ברגעים המאתגרים, המרגשים והמיוחדים של חייהם במסגרת הצבאית , רגעים משמעותיים עבורם ועבור משפחותיהם שבשל המגבלות של הסגרים לא יכלו לחוות , להיות, לחבק, לגעת ולעודד.
סלבין מספר :“ב-17 במרץ הייתי אמור להוביל מסע למרוקו עם קבוצה, אבל הקורונה הגיעה והבנתי שהמסע לא הולך לקרות. במקביל שמעתי שעקב המצב, הרמטכ”ל הוציא הנחייה שהמשפחות לא יכולות יותר להגיע ולהיות שותפות – לא במסע כומתה, לא בהשבעה, לא במסע תג יחידה, לא סיום קורס קצינים, כלום. בעצם ההורים יושבים בבית ואין להם שום מעורבות באירועים שקורים פעם בחיים של הילדים שלהם. לכן החלטתי להתנדב ולתעד עבור המשפחות את כל האירועים, להיות העיניים שלהם בשטח. הקשר שלי הוא מול דובר צה”ל ביחידות השונות – צנחנים, גולני, הנדסה, נח”ל ועוד , הם מעדכנים אותי באירועים ואני מגיע, בלילה, בשיא של המסע וחובר בעצם לכוח, עושה איתם את הקילומטרים האחרונים עד הזריחה. מצלם להורים סרטונים כדי לתת להם להרגיש חלק. בהמשך יש את הטקס עצמו – חלוקת הכומתות או הדרגות – שם אני מתעד כל אחד, כל לוחם ולוחמת ונותן להם ולהורים שלהם מזכרת לכל החיים”.
התכונות הייחודיות של אמנות הצילום שהוזכרו קודם הפכו את הצילום לאמנות המדוייקת לפרוייקט מיוחד זה, סלבין ומצלמתו הפכו לשגרירים של אלפי הורים שישבו בבתיהם בתחושת החמצה, עצב ותסכול מהידיעה כי ברגעים החשובים של ילדיהם לא יוכלו לקחת חלק. בלי משים, מתוך הרוח ההתנדבותית של סלבין והרצון הגדול לתת ולתרום לאחר, יצר סלבין תקשורת חזותית בלתי אמצעית בין ההורים הצפונים בבתים לילדיהם ,ברגעים החשובים בחייהם. סלבין ליווה את מסעות הכומתה , הצטרף למסיימי ההכשרות והתרגש יחד עם מקבלי דרגות הקצונה , תוך שהוא דואג לתעד כל אחד ואחד ממאות החיילים שאף הורה לא ירגיש חלילה מקופח.
סלבין הוא צלם ישראלי בינלאומי, סא"ל לשעבר שקם יום אחד ועשה מעשה. סלבין הוכיח שלפעמים צריך אדם אחד שיתחיל ואחריו יבואו כולם. המיזם הקטן שהפך לפרוייקט זכה לשם "חוד החנית" וגוייסו אליו מעל 100 צלמים מתנדבים ועד לרגע זה תועדו יותר מ-100 מסעות וסיומי קורסים. צולמו אלפי תמונות שהועברו ברשת ואף הגיעו אל מעבר לים, והעלו את קרנם של החיילים ושל צה"ל בארץ ובעולם.
אפקט נוסף של היוזמה שהפתיע אף את סלבין , מסתבר שעל פי דיווח של מפקד בכיר צה"ל, אחוז הגיוס ביחידות אותן הוא ביקר עלה מאז הוא החל לתעד אותן.
“ריגש אותי לשמוע את זה. יושב בחור צעיר בן 17 לפני גיוסו לצה"ל , רואה את תמונות מתוך המסעות של החיילים, ואומר אני רוצה להתגייס לשם, ואחוז הגיוס לאותן יחידות עולה. אם כתוצאה מהיוזמה שלי אני זוכה להיות גם חלק מבניין הכוח, זה מדהים”. מסכם סלבין
