'הסוללים' הם האנשים השקופים בדרכים – תערוכה חדשה בבית האמנים בתל אביב

אוצרת התערוכה נורית טל-טנא כותבת על תערוכה זו: "אצל הצלם בועז לניר הזהות הישראלית מהווה מושא צילומי-מחקרי, המתבצע באמצעות התבוננות ותיעוד קהילות חברתיות מוגדרות ותתי-קבוצות שהינן חלק מהגדרת הזהות. תצלומיו כתיעוד חברתי, לעיתים מבוים, בעל ערך אסתטי מוקפד תוך התכתבות עם שדה האמנות והתייחסות למעמד האקטואלי והלוקאלי שלהן. ביניהם: "האנשים בקיבוץ" (סדרה המצולמת כ-50 שנה), "עולים חדשים", "נערים בפנימייה דתית ובתיכון קיבוצי", "עובדי מטבח", "פועלים בתעשיית מתכת", "אסירים", וסדרת התצלומים "הסוללים", שמוצגת כאן לראשונה. כחבר קיבוץ "שער העמקים", הממוקם בגבול עמק יזרעאל ועמק זבולון, התוודע לניר לשינויי התעבורה המתחוללים מול עיניו, המאיימים מחד לשנות את פני הנוף, את צביונו הטבעי והחקלאי ואת המרקם החברתי, ומאידך מחברים את הצפון למרכז. פרויקט סלילת כבישי עמק זבולון הכולל כבישים, גשרים, מחלפים ומנהרות, מהווה חלק עיקרי מתנופת פיתוח התשתיות בעשור האחרון. בעקבות כך יצא לניר (2018-19) ותיעד את קבוצת הסוללים, העמלים אחר פיתוח אותן רצועות אספלט שחורות המתפתלות, מתרחבות ומשתרעות על פני השטח בממדים אדירים. פועלים זרים, ישראלים ופלשתינאים אשר התקבצו לעבודת כפיים וחפירה, קבוצה הטרוגנית בעלת תפקידים ומעמדות שונים, המתגבשת יחדיו תוך הידוק האדמה והכנתה למכבש. לניר מנציח רגעים אנושיים יומיומיים המתרחשים בקבוצה המגובשת עד כי אפשר לומר כי מדובר כאן באיזו אחווה הומו-אירוטית בין גברים המשכימים קום מדי יום לעבודת עמלם המשותפת. במבט היסטורי ראוי לציין כי אין בנמצא שיח אמנותי תיעודי משמעותי כלפי קבוצת סוללי הכבישים בישראל. ישנם צלמים שצילמו מ"טעם" (סולל בונה) דוגמת: עמי ערב, שרלוטה וגרדה מאיר, צלמוניה, חיים ניצביץ ואחרים, אלא שאין תיעוד והתייחסות מובהקת עקבית כלפי זהות קבוצת הפועלים, גוון אנשיה, מעמדה וחזונה שהשתנו במהלך העשורים. ראשית קבוצת הסוללים בישראל היו אנשי העלייה השלישית, חלוצים גברים ונשים כאחד, אשר ראו בתפקיד זה משימה חלוצית שאינה פחותה ממשימה חקלאית או הקמת יישוב. לאורך הכבישים הנסללים צמחו מחנות אוהלים,  שם התגוררו מלאי חזון ואמונה בשוויון ובצדק חברתי, מתוך תחושת שיתופיות ואחווה, שמחת היצירה והסתפקות במועט תוך מילוי המשימה בתנאים פיסיים ונפשיים קשים. "הַךְ, פַּטִּישׁ! עֲלֵה וּצְנַח! / הַךְ, פַּטִּישׁ, עֲלֵה וּצְנַח! כְּבִישֵׁי בֶּטוֹן בַּחוֹל נִמְתַּח/ עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ/ אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ!" כך כתב נתן אלתרמן ב-1934 אודות עמק תפארת ובניית התשתיות בה. כאשר כביש טבריה-צמח היה לסמל – הכביש הראשון בארץ שנסלל בעבודה עברית מאורגנת, והיווה אבן הפינה למפעלים חלוציים רבים. הכביש נולד מתוך צורך ביטחוני מצד שלטונות המנדט וכן, לצורכי התעסוקה לחלוצי העלייה השלישית. כיום, קצב החיים העכשווי, הצורך בחיסכון בזמן, גידול האוכלוסייה, ההתפתחות הכלכלית וסיבות נוספות כגון העדר תחבורה ציבורית ראויה, כל אלו מכתיבים את האצת סלילת הכבישים, החוצים את ישראל מצפון לדרום. מערכת מסועפת הכוללת דרכים ישנות וחדשות, החל מכבישים שנסללו בשנות המנדט הבריטי, ולאחר מכן אלו שנסללו בתמיכת הממשלה (מע"צ  –נתיבי ישראל) וכן דרכים מהירות הנסללות במאה ה-21 מרביתן על ידי זכיינים. על אף התפתחות הטכנולוגיה והתשתיות, לניר בוחר כתמיד לחקור ולהתמקד בגורם האנושי, האדם, הפועל העומד מאחורי המכונה, קבוצת הסוללים שבעמל כפיהם מעניקים לנו את האפשרות לנוע אל עבר נתיבים חדשים".