תערוכה חדשה בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב מתבוננת בקשרים שבין אהבה, יצירה והשפעה הדדית, דרך חומרי ארכיון שנחשפים לראשונה: מכתבים, תצלומים, יומנים, פנקסי סקיצות ורגעים פרטיים של אמנים שעיצבו את שפת האמנות המקומית.
במבט ראשון, ארכיון הוא מקום של שימור: תיקיות, מסמכים, תאריכים, תצלומים, עקבות שנאספו בזהירות כדי שלא יאבדו. אך לעיתים, דווקא מתוך החומר השקט ביותר, מכתב מקופל, סקיצה שלא נועדה לתצוגה, צילום אינטימי או יומן אישי' נחשפת שכבה עמוקה יותר של האמנות: לא רק מה נוצר, אלא מתוך איזה קשר, געגוע, תלות, אהבה או מאבק נוצרה היצירה.
התערוכה “משהו להיאחז בו”, המוצגת בגלריה האוניברסיטאית ע״ש גניה שרייבר בתל אביב, בשיתוף הארכיון לתיעוד ולחקר האמנות בישראל ע״ש משה ציפר, מבקשת לפתוח בדיוק את המרחב הזה. לא את חזית היצירה בלבד, אלא את אחורי הקלעים הרגשיים שלה. לא את דמות האמן כפי שהתקבעה בקאנון, אלא את האדם שמאחוריה: אוהב, מתבונן, מתעד, נפרד, מושפע ומשפיע. התערוכה, באוצרות רוני כוכבי והילה קופר, מציגה חומרי ארכיון שטרם נחשפו לקהל הרחב, ומתמקדת בקשרים בין דמויות מרכזיות באמנות הישראלית: הדוויג גרוסמן ורודי להמן, ציונה שמשי ויכין הירש, וכן מנשה קדישמן ויגאל תומרקין, שהיו מתלמידיו של להמן וקיימו עמו דיאלוג פיסולי ורעיוני מתמשך. יחד, החיבורים הללו מציעים קריאה מחודשת של האמנות הישראלית המוקדמת, לא כרצף של יוצרים בודדים, אלא כרשת של יחסים, השפעות, קרבה והעברה בין־דורית.
האמן אינו לבד
המיתולוגיה של האמנות נוטה לעיתים להציג את האמן כדמות מבודדת: יוצר מול הבד, מול החומר, מול עצמו. אך “משהו להיאחז בו” מערערת בעדינות על הדימוי הזה. היא מציעה לחשוב על יצירה כעל פעולה המתקיימת בתוך מערכת יחסים — גלויה או סמויה, זוגית או מקצועית, רומנטית או רעיונית. במרכז התערוכה ניצבים חומרים שמאפשרים להתבונן באמנים לא רק דרך עבודותיהם המוכרות, אלא דרך המחוות הקטנות שהקיפו אותן. כך, למשל, נחשף האופן שבו יכין הירש תיעד את ציונה שמשי לאורך שנים, בין היתר ברגעים פרטיים ואינטימיים. פעולת הצילום כאן אינה רק תיעוד; היא הופכת למחווה של מבט מתמשך, של נוכחות, של החזקת האחר בתוך הזמן.
במקרה של הדוויג גרוסמן ורודי להמן, התערוכה מצביעה על זוגיות שהייתה גם שותפות אמנותית עמוקה. השניים, ילידי גרמניה, הגיעו לארץ בשנות השלושים וביקשו לקחת חלק בבנייתה של שפה חומרית מקומית. להמן, שפעל בפיסול ובחיתוך עץ, היה דמות משמעותית בעיצוב דור של פסלים בישראל; גרוסמן, שפעלה בקרמיקה, פיסול וגרפיקה, פיתחה שפה המזוהה עם חומריות מקומית, אדמה, מלאכת יד וקשר לארכיאולוגיה ולמסורות חומר עתיקות. מקורות אמנותיים מציינים כי להמן עלה לארץ ב־1933 עם גרוסמן, וכי השפיע על אמנים ובהם מנשה קדישמן ורעיה בר־אדון; גם עבודתה של גרוסמן מתוארת בהקשר של שימוש בחומרים מקומיים ובהשראה מכלים וממצאים ארכיאולוגיים.
בין תדמית ציבורית לחיים פרטיים
אחד הצירים המעניינים בתערוכה הוא הפער בין הדמות הציבורית של האמן לבין חייו הפרטיים. האמנים המוצגים בה אינם זרים לקאנון המקומי; חלקם מזוהים עם יסודות חזקים של האמנות הישראלית ,פיסול, חומר, צילום, עיצוב, מרחב ציבורי ושפה מודרניסטית. אך הארכיון אינו מסתפק בשם הגדול. הוא מחזיר את המבט אל מה שנמצא לפני ואחרי היצירה: אל הרגע שבו קו נרשם במחברת, אל היד הכותבת מכתב, אל מבט של בן זוג, אל תיעוד של שינה, אל פנטזיה, אל געגוע. במובן זה, התערוכה אינה עוסקת רק בזוגות או בצמדים אמנותיים. היא עוסקת בשאלה רחבה יותר: מה מחזיק אדם בתוך תהליך יצירה? מה מאפשר לאמן לשאת את בדידותו, את ספקותיו, את שאיפתו להותיר סימן? ומה נותר מן הקשר האנושי כאשר הוא עובר אל תוך חומר, דימוי, קו, צילום או פסל?
שם התערוכה, “משהו להיאחז בו”, נטען כאן במשמעות כפולה. ההיאחזות היא פיזית, בחומר, בנייר, בגוף, באובייקט. אך היא גם רגשית: היאחזות באדם אחר, בזיכרון, במבט, באפשרות להיות מובן. בתוך מציאות משתנה ובלתי יציבה, פעולת ההיאחזות הופכת לא רק למחווה אישית, אלא לצורך אנושי בסיסי.
ארכיון כמרחב חי
הארכיון לתיעוד ולחקר האמנות בישראל ע״ש משה ציפר, הפועל במסגרת הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, עוסק באיסוף, שימור ומחקר של ההיסטוריה המקומית של שדה האמנות מראשית המאה העשרים. לפי תיאורו הרשמי, ייחודו הוא בכך שהוא פועל בתוך מוסד אקדמי ומעודד מחקר שיטתי, תוך הנגשת חומרים מקוריים כמו מסמכים, תצלומים, סקיצות, התכתבויות ועבודות מקור. אך בתערוכה הזו הארכיון אינו מופיע רק כמקור מידע. הוא הופך למרחב רגשי. פתיחת מגירת הארכיון דומה כאן להסטת וילון: פעולה קטנה, כמעט שקטה, שמאפשרת הצצה אל אזורים שאינם נראים בדרך כלל בתצוגה מוזיאלית. החומר הארכיוני אינו “נספח” ליצירה; הוא הופך לחלק מן היצירה עצמה, או לפחות למפתח לקריאה אחרת שלה. דרך המכתבים, התצלומים והיומנים, נפרש בפני הצופה מרחב שבו אמנות נוצרת מתוך קשרים. לא רק מתוך רעיונות גדולים, אלא מתוך חיים משותפים, מתוך תלמידות, מתוך השפעה, מתוך קרבה ולעיתים גם מתוך מרחק.
קריאה מחודשת של קאנון מקומי
התערוכה “משהו להיאחז בו” מציעה גם קריאה מחודשת של הנרטיב המקומי. במקום להתבונן באמנות הישראלית כרצף ליניארי של סגנונות, תקופות ושמות, היא מציעה לחשוב עליה כעל מארג: רשת של אנשים שנגעו זה בזה, חיו זה לצד זה, למדו זה מזה ולעיתים עיצבו זה את שפתו של זה. כך, הדיאלוג בין להמן לבין תלמידיו קדישמן ותומרקין מאפשר לעקוב אחר מעבר של ידע פיסולי מדור לדור. תומרקין, למשל, מתואר במקורות מוזיאליים כמי שלמד פיסול בעין הוד בהדרכת רודי להמן בשנות החמישים, לפני שפיתח את שפתו האמנותית החריפה והטעונה. הקשר הזה אינו רק פרט ביוגרפי; הוא מצביע על האופן שבו מסורת אמנותית מקומית נבנית לא פעם דרך מפגשים, חניכה, מרד והמשכיות.
הגלריה האוניברסיטאית, הפועלת בלב אוניברסיטת תל אביב, מציבה את התערוכה בתוך הקשר טבעי של מחקר, שיח ולמידה. האתר הרשמי של הגלריה מתאר אותה כמרחב אמנותי אקדמי הפתוח לציבור, המחבר בין תערוכות, מחקר, אירועים ושיח רב־תחומי. בתוך המרחב הזה, התערוכה אינה רק הזמנה לראות עבודות וחומרים נדירים, אלא גם לחשוב מחדש על הדרך שבה נכתבת ההיסטוריה של האמנות. בסופו של דבר, “משהו להיאחז בו” מזכירה כי מאחורי כל יצירה עומד לא רק יוצר, אלא עולם שלם של יחסים. לעיתים זהו בן זוג. לעיתים מורה. לעיתים תלמיד. לעיתים אדם שמתבונן באחר שוב ושוב, עד שהמבט עצמו הופך למעשה אמנותי. הארכיון, במקרה הזה, אינו מחזיר אותנו אל העבר כדי לסגור אותו. הוא פותח אותו מחדש, ומאפשר לנו לראות כיצד אהבה, חומר, זיכרון והשפעה ממשיכים לפעול בתוך האמנות, גם שנים רבות לאחר שנרשמו לראשונה על הדף.
פרטי התערוכה
משהו להיאחז בו
הדוויג גרוסמן ורודי להמן
מנשה קדישמן ויגאל תומרקין
ציונה שמשי ויכין הירש
אוצרות: רוני כוכבי, הילה קופר
תאריכים: 10.6.2026–15.11.2026
מיקום: הגלריה האוניברסיטאית ע״ש גניה שרייבר ויד מישל קיקואין, אוניברסיטת תל אביב
רחוב חיים לבנון 64, תל אביב, סמוך לשער 7
כניסה חופשית
שלישי ושישי: 10:00–14:00
רביעי: 10:00–16:00
חמישי: 10:00–20:00