עבור אמנים רבים, ההגירה האישית שלהם ושל אבותיהם מעצבים את זהותם ואת האמנות שהם יוצרים. כאשר אנשים מהגרים הם מביאים איתם את המסורת,הידע והאמונות. ככל שהם סופגים את התרבות של הבית החדש,הם משפיעים עליו במסורות משלהם. שלוש אמניות ישראליות שעלו בילדותן מאתיופיה לישראל מציירות את עולמם של העולים מנקודת מבטן ומהחוויות האישיות שלהן כמהגרות. כולן מציגות את מקומן בחברה הישראלית, את הקשיים של העולים, את תחושת הבידוד והשונות ובעיקר מבקשות באמצעות האמנות להעניק נוכחות ובמה לבני עדתם.
יש בכוחה של האמנות להיות שפה משותפת בין אנשים, לאומים ותרבויות.היא יכולה לאפשר לקול של המהגר להישמע. אמנות יכולה להעלות שאלות רבות עוצמה סביב מעמד המהגרים,חוקיות וזהויות. אך האם האמנות באמת יכולה להתעלות מעל גבולות לאומיים ותרבותיים? האם ביכולתה של האמנות להשפיע באופן ממשי על האופן שבו אנו חושבים על הגירה ושייכות? האם סיפורן האישי של האמניות הבא לידי ביטוי ביצירותיהן יכולים לעורר ויכוח על עתיד מידיניות ההגירה בישראל? האם יצירת אמנות יכולה ליצור מציאות של קבלת האחר? ניתן לומר כי לאמנות יש את הכח לשנות את הדיון הציבורי, יש בכוחה של האמנות לשנות כל אחד מאיתנו. עולם האמנות עוסק רבות בנושא ההגירה אך זה תלוי בנו הצופים להמשיך את השיח. אמנות צריכה לעודד אותנו להמשיך לדבר, להמשיך להקשיב לקול האחר ולהמשיך ליצור על מנת לשנות. כמו בכל נושא בוער אמנות לא רק משקפת את המציאות -היא עוסקת בו.
מיכל ממיט וורקה (ילידת 1982),אמנית ישראלית ממוצא אתיופי, זוכת פרס מירון סימה לשנת 2019 בית האמנים-ירושלים וזוכת פרס ע״ש לורן ומיטשל פרסר לשנת 2020 - מוזיאון הרצליה לאומנות.
וורקה שואפת להביא לקדמת הבמה את חיי היומיום של המשפחה האתיופית כדי להבליט את הדומה ופחות את השונה. היא מודעת לחוסר הידע והבורות הקיימת באוכלוסיה הישראלית בנוגע לעדה האתיופית. היא מבינה שציוריה מייצגים אוכלוסיה רחבה יותר של האוכלוסיות השחורה בישראל ולא אכפת לה לייצג את כולן. היא מנסה לשנות את הדרך בה מסתכלים על בני העדה האתיופית. בציוריה היא מחדדת שאלות על זהות אתנית ומעמדות חברתיות ומותחת ביקורת בצורה עדינה וסמויה על הסטיגמה והגזענות הקיימת כלפי העדה האתיופית.כאמור, וורקה זכתה בפרס לאמנות חזותית על שם סימה מירון לשנת 2019, בשיתוף בשיתוף בית האמנים בירושלים. הפרס, המוענק אחת לשנתיים, יועד בפעם החמישית ליצירה בנושא "דיוקן יחיד, דיוקן רבים". ואלה נימוקי השופטים:"ממיט-וורקה מייצגת דור חדש של אמנים ממוצא אתיופי, העוסקים לא רק במסורת העדה ובשגרת הקיום של חבריה בישראל, אלא נותנים נראות לסוגיות חברתיות הקשורות במאבק על התקבלותם, זהותם ושייכותם של בני העדה האתיופית כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. קולה האישי של ממיט-וורקה – כאמנית, כאשה וכאידיאליסטית המפלסת את דרכה בחברה הגמונית וסטריאוטיפית – הוא גם קולו של קולקטיב מודחק, מיעוט מושתק. היא מודעת לכוחה כאמנית המגיבה לרוח הזמן, למקום ולקונפליקטים בשיח התרבותי, החברתי, הפוליטי והאמנותי. העושר הצבעוני והמבע החד המאפיינים את ציוריה הפיגורטיביים של ממיט וורקה, יוצרים חיבור מקורי ומזוקק בין יופי, אהבה ומסורת (השימוש בטקסטיל אתיופי מסורתי – צעיפים ושמלות, או בחפצים המסמלים את העדה), לבין אמירה ביקורתית אותה היא שותלת בתוך הציורים באמצעות שילוט חוצות, תמרורי תנועה או במתן כותרות רבות־משמעות".
נירית טקלה (ילידת 1985), אמנית ישראלית ממוצא אתיופי, זוכת 'פרס הפטיש' של סותבי'ס בחממת האמנים העצמאים של יריד 'צבע טרי 9'.
"ציוריה הם פואטיים וסימבוליים, תוך שימוש מדויק בשפה אישית שפיתחה של צבע וקומפוזיציה", כך נימק חבר השופטים המקצועי את הבחירה בעבודתה של נירית טקלה. האמנית נירית טקלה מרבה לתאר בעבודותיה את הסביבה וחיי העדה האתיופית בישראל. בציוריה היא מציגה את המסורת של העדה במקביל לשינויי הזמן החלים עליה. היא כבר אינה מרגישה שונה ולא שייכת אלא שלמה עם מקומה: "אני לא צריכה עוד להשתלב. אני חלק מעם ישראל. העדה האתיופית היא אחת מהעדות המרכיבות את עם ישראל. וזה גם המקום שלנו" היא אומרת. יחד עם ההשלמה עם מקומה בחברה הישראלית היא אינה מוותרת על האג'נדה הפוליטית שלה ובחלק מעבודותיה ישנה ביקורת והתרסה כנגד החברה הישראלית ויחסיה לעדה האתיופית.
טיגיסט יוסף רון (ילידת 1977), זוכת פרס שיף לאמנות פיגורטיבית -ריאליסטית לשנת 2019
"עבודותיה משלבות בין מסורת ציור ריאליסטי ובין עקבות של קוביזם ואקספרסיוניזם… היא מחוללת החייאה רעננה ומקורית של מדיום הרישום, בעידן בו שולטות מדיות אחרות בעלות וויליום גבוה כמעט בלתי ניתן לתחרות" כך הם נימוקי השופטים אודות עבודותיה של טיגיסט יוסף רון. טיגיסט עוסקת רבות בשאלות של זהות והגדרה עצמית דרך בחינת יחסיה עם אמה, שנפטרה בהיותה בת שש עשרה על רקע ההגירה מאתיופיה לישראל. כל זאת היא מעבירה לצופה על ידי דיוקנאות ברישומי פחם המפעימים שלה המציגות סצנות עוצמתיות של מבע ורגש. השימוש בפחם מבליט את חיי הקהילה שנצבעו בצבע אחיד ושחור וכן את התוגה והעצב הקיימים בה :"ברישומים שלי, גם אלה שאני אוהבת, תמיד יש משהו קודר". יצירותיה קודרות אך ניתן לראות בהן שביבים של אור. היא נוטה לחמוק מהצבע ומהעיסוק הטכני בו וכן ביחסים בין הגוונים. הפחם נותן לה תחושת שליטה אך במקביל היא מוצאת בו משהו פשוט, פתוח ומזמין המותיר מקום לדמיון. "יש הרבה אור בפחם" היא מוסיפה. ההגירה והשלכותיה השליליות על חיי הקהילה האתיופית מעוררים בה את הרצון ליצור כדי להראות לאנשים את הצד האחר. לנפץ את הסטיגמות והתפיסה המוטעית הקיימת בחברה הישראלית כלפי העדה האתיופית. יחד עם זאת היא שמחה לראות את הדור החדש פורץ גבולות ונוגע בתחומים נרחבים בתרבות הישראלית על אף הקושי והאתגרים הלא פשוטים איתם מתמודדת הקהילה האתיופית.
שלוש אמניות שחוו על בשרן את אתגרי ההגירה מאמינות כי לאמנות יש תפקיד מכריע בשינוי, בהגדרה מחדש של נושא ההגירה בישראל. כולן נותנות לאנשים השקופים, אלה שבשוליים – מקום. השיח סביב הגירה ממעט להתמקד בסיפורים האישיים של האנשים האמיתיים השואפים להצליח ולהתקדם ובמקום זאת השיח מתמקד בפשיעה וענישה שלא בהכרח רלוונטים לקהילת המהגרים אותה הן מייצגות. כאשר רואים את הדיוקנאות המפוחמות של טיגיסט יוסף רון או את הילדים והאנשים המתועדים בצבעוניות אנושית בציוריה של מיכל ממיט וורקה אי אפשר שלא לראות את המאבק האנושי והסיפור מאחורי הדימויים. הסיפורים הרב ממדיים נחשפים בצורה המעוררת הזדהות וחמלה בציוריה של נירית טקלה. העבודות הללו מוכיחות את כוחה של האמנות לייצג את האנושיות המלאה שלנו. זאת הדרך להילחם בגזענות ואולי להשיג צדק, אם הוא אכן קיים.