האמנית המעצבת יעל בוברמן אטאס תערוכה חדשה "ככל הנראה"

"רבות מהעבודות בתערוכה ככל הנראה נוצרו בימי חוסר הוודאות של הקורונה כאשר מה שבטוח היה השהות בבית והפעולה האפשרית היתה התבוננות במה שהוא מכיל. ההסתייגות הזו מהיומרה להבין את המציאות עד תום לצד ההתבוננות הממושכת, נתנה לתערוכה את שמה. בתערוכה מוצגות עבודות של יעל בוברמן-אטאס מהשנים האחרונות, ציורי שמן, רישומים והדפסים במגוון טכניקות, תצריב, תחריט יבש, מונופרינט, קולגרף וליתוגרפיה, ציורי שמן ורישומים. הרקע המקצועי שלה כמעצבת גרפית נוכח בקווים האסתטיים והמוקפדים, בשקט הפנימי, ובקומפוזיציות החכמות שמוצגות בתערוכה אך לצד אלה ניכרת איזו קריאה פנימית שהיא מתמסרת לה.

התמסרות היא תכונה המאפיינת את תהליכי היצירה של בוברמן-אטאס בכל מושאי הציור וההדפס. התשוקה להכיר עד תום את עיקול הדרך בין האבנים, את מקצב הגזעים בחורשה, את האופן שבו נוגע האור בבטן החשופה, את היחס בין האיילה לבין צילה בין אם זו התמסרות חקרנית שמטרתה פענוח השפה הצורנית יחסי האור והצל וכד’, ובין אם זו התמסרות רגשית שאולי מבקשת לחשוף שכבות נסתרות במה שנראה כמציאות גלויה. ההתמסרות הזו מביאה אותה בתהליך ממושך לדייק, למצות ולהפשיט את המציאות עד לגרעין שאחוז בה.

מלבד חיפוש שמתקשר למקום כנושא, העבודות גם עורכות מסעות בזמן ובמדיום. רישום פחם או עיפרון על נייר המאוחסן בתיקיית הרישומים זוכה לאחר זמן להפוך לתחריט או תצריב, ואחרי שהות נוספת התחריט או התצריב משמש כנקודת מוצא לציור שמן.  

האמנית הופכת והופכת בדימויים שנולדו מהתבוננות בפיסת טבע ירושלמית, במודל אנושי, או בהצבה של טבע דומם. ניכר כי בתהליך שעוברים הדימויים מרגע ההתבוננות הראשוני ועד החוליה האחרונה בשרשרת הווריאציות הם הולכים והופכים לעצמאיים, מתחילים להתנתק מהתפאורה בה שהו לראשונה. המלאכותיות המוקפדת שמאפיינת העמדה של טבע דומם או של דוגמנית מודל לציור, הדרמטיות, התאורה המוקפדת, הצבעוניות המכוונת, כל אלה הולכים ומתמוססים בתהליך שהאמנית מאפשרת לדימויים לעבור עד כי נוצרת סצנה חדשה.

הקומפוזיציות הולכות ונפרמות בתהליך מתארות מרחבי הפשטה ושחרור בהם היחסים בין הצורות, הקווים והכתמים, הרגשות שעולים במבט השני והשלישי, הם הפריזמה שדרכה מתהווה היצירה.

בוברמן-אטאס מרבה לתאר את הנוף המקומי, חורשה ירושלמית, סגרירית לעיתים, מספר עצים וסלעים. ביציאה אל הטבע בוחרת האמנית לחפש באותן נקודות המוכרות לה מילדות טעם חדש. דרך חדשה לתפוס את האור או את המרווחים בין הסלע לעץ. כמו מחפשת אחר שביל חמקמק שככל הנראה טרם התגלה בנוף המוכר. התוצאה מרמזת על מעין הייקו חזותי, דיוק שמותיר רק את מה שהכרחי עבורה מתוך מכלול הפרטים, הטקסטורות והצבעים.

במקביל היא בוחנת את התנהגות החומר בפעולה האמנותית, תוך שהיא מתענגת על החלקים הבלתי נשלטים של ההדפס שנבחנים ביחס לתכנון המוקפד בו היא מצטיינת גם כמעצבת גרפית. בספונטניות ציורית היא יוצרת על לוחות נחושת או פרספקס, הדפסי מונופרינט בהם כל הדפס הוא חד פעמי ומזמן כתמים לא צפויים וחריגות מפתיעות, ואף ממציאה שילובים של אלמנטים מזדמנים כמו ויניל, חומרים אורגניים ואחרים בתוך טכניקה שמשמרת מסורות עתיקות וקבועות.

לאורך השנים הזדמנו לבוברמן-אטאס ולמשפחתה תקופות שהייה ארוכות באנגליה ובמדינות שונות בארצות הברית. הנסיעות הללו מאפשרות לה לרענן את המבט ולהתבונן בפיסות נוף זרות בעונות שנה שונות. בכל אחת מהתקופות מקדישה האמנית זמן ללמוד ממאסטרים מקומיים ולהתנסות בטכניקות חדשות. בנסיעה האחרונה שקדמה לקורונה, השתתפה בתכנית שהות-אמן בסדנת ההדפס המובילה של Kala Art Institute בברקלי, קליפורניה. במהלך השהות האינטנסיבית בתכנית התנסתה בוברמן-אטאס בטכניקות הדפס ייחודיות שאפשרו לה את אותו מחול עדין שבין המתוכנן לספונטני.

הנוף הנשקף מחלונות ביתם בברקלי על קני הבמבוק הצפופים, הביא אותה ליצור סדרות בהשראתם. את הדגם או המקצב החוזר שיצרו קני הבמבוק מצאה האמנית גם בתפנימים שיצרה, ונדמה כי הדיאלוג בין הווילון שנופל ומנורת הרצפה משרטט את אותם קווי אורך הנעים בין האורגני לאדריכלי.

תקופת הקורונה הביאה את בוברמן-אטאס ליצור במרחב הביתי, לאחר שנים רבות של התפתחות אמנותית מגוונת. השהות הממושכת בבית אפשרה לסטודיו שלה כאמנית להיוולד ולהתגבש. הסלון הפך לסדנת הדפס המאפשרת להמציא, לטעות ולהתנסות. אופי התקופה, על הסגרים וההגבלות שאיתו, הכתיב בסטודיו עבודה בפורמטים קטנים, לעיתים על גבי משטחים מזדמנים, והוביל אותה לבחור בחפצי היומיום ובבני הבית כמושאי ציוריה לאחר שנים רבות של ציורי מודל ונוף שהתרחשו בעיקר מחוץ לבית. החופש ההתנסותי הפך את הקווים לרכים וקלים מבעבר, ונראה כי הקומפוזיציות שנוצרו דווקא בתוך המרחב המצומצם אילצו אותה לגלות את כל גומות החן של הקרוב והמוכר.

כשהמציאות היצרה את צעדיה הצליחה בוברמן-אטאס להפוך את הצמצום הזמני למרחב אינסופי של חקירה צורנית ופנימית. היחסים בין האובייקטים לבין החלל שסביבם, בין הדמויות לרהיטים, בין עבודת העבר השוכנות בסמוך לחדשות, כל היחסים הללו הפכו לסיפור אישי על יחסים ובמקביל גם לסיפור רחב יותר על היחס בין העין, היד המציירת והלב המרגיש. התערוכה פורשת תקופת חיים לעיני המבקר, והמקשיב היטב ישמע קול אמנותי צלול וענו, תוך שהוא מספר סיפור על גילוי פנימי מחודש ועל היכולת לשרטט מתוך קירות הבית אופק רחב וחדש."

אביטל וכסלר, אוצרת

ניסן תשפ"א, אפריל 2021