תערוכתו של מאיר אפלפלד בגלריה רוטשילד אמנות אינה מציגה רק סדרת ציורים, אלא מהלך מתמשך של חקירה. ציורי טבע דומם, פרחים, תפנים ונופים שנוצרו בשנים האחרונות פועלים יחד כשדה אחד, שבו הציור נבחן דרך התנאים המאפשרים את הופעתו. במרכז התערוכה עומדת מערכת יחסים כפולה: בין ציור הנעשה מתוך התבוננות ישירה לבין ציור הנובע מרישום מקדים או מן הדמיון. המעבר בין מצבים אלו אינו טכני בלבד, אלא מהותי, הוא מגדיר את האופן שבו הדימוי מתגבש, ואת המרחק שבין מה שנראה לבין מה שנאמר.
הרישום, במובן זה, אינו רק שלב מקדים, אלא מרחב של אפשרות. הציור, לעומתו, פועל כהכרעה. היחס ביניהם משקף מתח בין רמז לניסוח, בין שקט לדיבור, בין תחושה אינטואיטיבית לבין פעולה מודעת. בתוך המתח הזה נבנית שפתו של אפלפלד. כותרת התערוכה, “בין השמשות”, אינה מתפקדת רק כהפניה פיוטית, אלא כהגדרה של מצב. זהו מרחב ביניים, לא אור מלא ולא חושך שבו מתאפשרת ראייה אחרת. הציור נע בין קונבנציה ציורית לבין התבוננות במורכבות הצורנית של הטבע, בניסיון לגעת במה שאינו נתפס מיד.
עבודתו של אפלפלד נטועה בדיאלוג מתמשך עם מסורת הציור. לצד ההתבוננות בטבע, מתקיים עיסוק עקבי בלמידה והפנמה של אמנות העבר. המפגש עם מה שניתן לכנות “זיכרון השבט” האמנותי אינו מתבטא בציטוט או חיקוי, אלא ביצירת הקשר חי, כזה שבתוכו הציור נבחן מחדש. בתהליך זה פועלים כוחות מנוגדים: התבוננות מול זיכרון, רגש מול שיקול דעת, חומר מול רוח. אפלפלד אינו מבטל את המתח ביניהם, אלא פועל דרכו. הסינתזה אינה פתרון, אלא תנועה מתמדת בין קטבים.
תחושת העומק בציוריו אינה נובעת רק מארגון חלל, אלא גם מתודעת זמן. הציור מחזיק בו־זמנית את העבר וההווה, את המסורת ואת הרגע שבו היד פועלת. בכך, הוא נע בין אישי לקולקטיבי, בין זמני לעל־זמני. הציור, עבור אפלפלד, אינו מבקש ללכוד רגע חולף, אלא לעסוק במה שנשאר. לא בארעי, אלא במתמשך. נראה כי, בין התבוננות ישירה לבין זיכרון מצטבר, מציע אפלפלד ציור שאינו מתייצב על קוטב אחד, אלא פועל בתוך מרחב ביניים, מקום שבו הדימוי אינו ניתן מיד, אלא מתגלה בהדרגה.
גלריה רוטשילד אמנות
מאיר אפלפלד – “בין השמשות”
24.4.25 – 25.5.25