תערוכת היחיד "חשופה" של האמנית מירב סלמן שתיפתח ב12.8 לשלושה ימים בלבד, נולדה לאחר התלבטות רבה של האמנית. כאמנית אוטודידקטית שלא הוכשרה באף מוסד לאמנות, עלו בה המון חששות ומשם נולדה שמה של התערוכה -"חשופה". למרות שהיא מציירת כבר חמש שנים מרגישה סלמן כתיירת בעולם האמנות. היא יודעת ליצור אמנות אבל לא יודעת לשחק את המשחק. החששות מתגובות עולם האמנות מנעו ממנה עד כה לחשוף את האמנות שלה לכדי תערוכת יחיד. עכשיו היא מעיזה!
אומרת סלמן: "לא גדלתי עם המכחול ביד, לא הלכתי לחוגי ציור, לא עשיתי תואר באמנות ואין לי הרבה ידע בכל המושגים המקצועיים של העולם הקסום הזה, עולם הצבע והדמיון. אני גם לא בטוחה שהעבודות שלי נכונות מבחינת ההיגיון או הסימטריות. מה שאני יודעת זה, כשאני לוקחת את הקנבס הלבן, הנקי הלב דופק מהתרגשות ואני תוהה לעצמי, מעניין מה יהיה, איך ייצא, איזה מכחולים לקחת, עם איזה גוונים לעבוד, אני אף פעם לא בטוחה איך זה ייראה יש עבודות שהתחילו בכיוון כל כך שונה ממה שהסתיימו שאפילו אני מופתעת מהתוצאה".
לפני כחמש שנים כשהיא בת 45 החלה לצייר ומאז היא לא מפסיקה. שרבוט תמיד היה חלק מחייה בעיקר לטובת ריכוז ומיקוד שתמיד היו אתגר עבורה, השרבוט עזר לה להבין את מה שקורה סביבה אך מעולם לא העזה באמת לצייר. כשהשקט הפך לחלק מחייה בעקבות ילדיה שגדלו ונזקקו לה פחות, התפנה מקום לתשוקה ישנה – הציור "על השולחן היה עיפרון, כאילו קרא לי ואמר שהוא פה. אחרי שבהיתי בו דקות ארוכות, קמתי לחדר, הבאתי נייר וציירתי. ככה התחיל הרומן שלי עם עולם חדש, עולם של צבע ודמיון" מספרת מירב.
העבודות המוצגות בתערוכה עוסקות בעיקר בנושא הנשיות ובכולן מוצגת האישה כאישה חזקה, עוצמתית, פורצת ובטוחה בעצמה. ניכר כי עבודותיה מגיעות מתוך עולמות של רגש והרבה דמיון והן מלאות צבע ומשדרות אופטימיות ושמחה. אמנותה היא ספונטנית, עצמאית ומעל לכל אמצעי לשילוב העולם הפנימי והחיצוני שלה.לעיתים פני האישה בציוריה גלויים ולעיתים מוסתרות על ידי כובע או שיער או מפנות גב לעולם אך לא מתוך ניכור אלא מתוך חשש להיחשף ולהתגלות ממש כמו סלמן עצמה. הסגנון שלה נוטה לפופ ארט המאופיין בצבעוניות עזה ובמשיכות צבע רכות וחדות. ההתבוננות שלה בסביבה היא דרך הצבע, ודרך הצבע היא מסבירה לעצמה את העולם. בין ציוריה של סלמן ניתן למצוא מקבץ גדול של דיוקנאות נשים בשמן על בד או בטכניקה מעורבת. המיוחד בהן הוא העובדה שמדובר בנשים אנונימיות, הנשים שמתארת סלמן הן נשים יומיומיות פשוטות וכשהן חשופות פנים הן מלאות הבעה, אז הן מישירות מבט אל האמנית המציירת אותן ומספרות סיפור.
בתערוכה זו מבקשת סלמן לחשוף את אמנותה ואת עצמה בלי חשש ובעיקר להפסיק להתנצל.