אמנית ישראלית ג'וזיאן ונונו בתערוכה מרתקת בקריית המלאכה בתל אביב

גוף עבודותיה של ג'וזיאן ונונו רצוף זיכרונות מקוטעים, מובְנים על ידי שכחה ומוכתמים ברסיסים של פנטזיה. היא משתמשת במעין "זיכרון תותב" (memory prosthetic) כדי לתאר את התהליך שבו הבניות מחודשות של העבר מייצרות זיכרונות חלופיים המחקים חוויות אמיתיות במציאות.
היא פוסעת על עקבותיו של הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (בסרטו 'ארבע מאות המלקות', 1959), מפזרת סימני דרך בחפשה את ה"אותנטי" ביחס לעברה האישי דרך עבר קולקטיבי או הייצוג הקולנועי המשותף שלהם. היא מעלה שאלות לגבי תפיסת המציאות וההבנייה של זיכרון והצורך שלה / שלנו להיאחז ב"אמת" או לנסח אותה מחדש. דרכם היא עוסקת במסע, בהגירה מ"שם לכאן", בשייכות, בשפה ובניכוס.
ה freeze frame פריים הקפוא בתמונה האחרונה של הסרט שימש כניצוץ אשר הפעיל והתחיל את גוף העבודות המוצג בתערוכה זו. ונונו רושמת את דיוקנו של אנטואן עומד על שפת הים כאשר עתידו אינו ידוע, עשרות פעמים, שוב ושוב. לאורך כל הסצינה האחרונה הוא רץ ואילו דווקא העצירה הקפואה שלו מסמנת עבור ונונו את תחילת היצירה שלה. היא זיהתה בסצינה אלמנטים ביוגרפיים שלה עצמה עד ש"לא יכולתי להפריד בין השניים. המציאות והאשליה התערבבו והפכו לזיכרון חי – מזוייף, מפוברק, אך בעל אלמנטים שקרו באמת". אחד האפקטים של ייצוגים היסטוריים באומנויות השונות הוא קירוב הצופה לעבר, הצופה משמש עד לשחזור ההיסטוריה. האמנות נשענת על הזדהות הצופים עם האירועים המיוצגים כדי ליצור עבורם זיכרונות שאינם מבוססים על חוויות ממקור ראשון, אבל עם זאת אלה זיכרונות פלסטיים – ממשיים בחומר בעלי כוח רגשי רב.
רצף עבודותיה של ונונו, פורם את הקשר בין המְסמן למסומן, ומשתמש בסוגי פירוק ושיבוש אלה במטרה לחתור תחת הנרטיב היחידני (single story). היא משתמשת בפרקטיקות ייצוג שונות המשבשות את הזיכרון האותנטי ומחבלות במהלך הרציף והלינארי של הנרטיב. לדבריה: "העבודה שלי אינה נכנסת תחת קטגוריה אשר מציבה גבולות. אני מבקשת למוסס את הגבול שבין מציאות לפיקציה, לא רוצה לתחום. אני לא פועלת מתוך או אל קטגוריה".
דרך שאילת דימויים העוברים תהליך הפשטה מסרטו של טריפו, ונונו מבצעת מעין "ספירת מלאי" של ההווה ומספרת את סיפורה שלה באופן מופשט. היא משתמשת במסגרת ובמבנה של היצירה הקולנועית ודרכם מקיימת דיון על מיתוס הילדות ועל הזמן האבוד. ונונו נולדה בצרפת ועלתה לישראל במסע לגיבוש זהות. השפה והתרבות הצרפתית מהווים חלק מהותי באישיותה והיא מוצאת עצמה זרה שם וכאן: "מצב קיומי של זהות צפה שהיא למדה להשלים איתו" (ענת גטניו בטקסט התערוכה "דה ז'ה וו" 2009). הזיכרון וההשראה הם הכוח המניע של גוף העבודות הזה והם מאפשרים דקונסטרוקציה של העבר. כאשר ביקרה בחצר בית הספר בו למדה בליון (צרפת), החצר שבעיניי רוחה ובזיכרונותיה היתה רחבת ידיים ומרשימה, הפכה בעיניים עכשוויות לקטנה וחסרת ההילה שייחסה לה כל השנים שעברו מאז. הפער שבין זיכרון הילדות לבין המציאות כפי שהיא חווה אותה היום הפך למעין מבט מחודש ושונה, אלמוני אך מוכר.
התערוכה מורכבת מביטויים רב מדיומאליים אשר מקיפים את הנושא בציור, וידאו, אובייקטים וחפצי רדי מייד.
כל אלו יוצרים מרחב אניגמטי בו אנו צופים בהיסטוריה, בזיכרון, בחלום בהקיץ של מישהו אחר. ונונו מהתלת במבט, משבשת את הנרטיב, אורגת את המציאות והבדיה יחד לאינוונטר המקשה על האניגמה להתפענח.
"משחר ילדותי, סיגלתי לעצמי את היכולת לברוח מן המציאות כדי למצוא מקלט בבדיה, ועד מהרה זו הפכה למרחב אינטימי שבניתי בו עולם אחר, חסר גבולות. ברבות השנים, זה הפך למעין הלך נפש. במהלך השנים זה אפך להיות חומר ליצירה.
הצילום הוא חלק בלתי נפרד מהעבודות שלי בשנים האחרונות. הצילום המשפחתי נמצא במרכז העבודות של השנים האחרונות.הוא סוג של צילום שמגרה את הזיכרון.
כל דבר יכול להיות מקור השראה. למקור השראה יש תפקיד של היווצרת רעיון שמפתח מצב קיים בסטודיו.
עקבות העבר חבויים באלבום המשפחתי, בשנים האחרונות אני בונה סרטי ווידאו שמערבים הצילומים משפחתים וקולנוע.
העבודות שלי דומות לי, הן מונוכרומטיות : שחור או לבן. הטכניקות שאני משתמשת בהם משתנות. אני מפתחת טכניקה תוך כדי יצירה.
הקולנוע משמש לי כחומר בתוך היצירה. אני מאוד נהנת לערב שחקני קולנוע וקטעי סרטים כחציית גבול בין פיקציה למציאות.
ההגשמה היא מילה שמבחינתי מקבלת כל פעם פנים חדשות. ברגעים המכוננים יש תחושה של הגשמה, אבל מהר מאוד היצירה הבאה מחזירה אותי לנקודה שבה הכל מתחיל מחדש."