"הבוץ הוא החומר שלי. אני אוהבת את החומר הזה שיחד עם המים והסיבוב של האובניים מתרחש פלא של צורות וכלים. אני אוהבת את השליטה בו, הוא מאתגר אותי כל פעם מחדש ומלמד אותי שוב ושוב כל כך הרבה על עצמי. אני מרגישה שבחומר יש חיים – דרכו אני מבינה את עצמי, את חיי ואת מחשבותיי: הסיבוב, המחזוריות… כל אלה הם החומר, הוא מרגיש הכול, זוכר הכול…"
הדרך שבה סמבירא מתייחסת לקשר שלה עם החומר איתו היא עובדת יום יום משקף גם את ההסתכלות שלה על החיים. וכשמסתכלים עליה בפעולה, בסטודיו שלה רואים את החדווה ,השמחה ואת האהבה האמיתית שלה לעשייה וליצירה.
היא החלה ללמוד קדרות בגיל 16 בתיכון היחיד בבאר שבע שהתקיימה בו מגמת אומנות עם התמחות בקדרות. אחרי הצבא נסיעה לטיול בצפון הארץ ופגישה עם קדרית שעבדה על אובניים היה רגע מכונן בחייה כשהבינה שזה בדיוק מה שהיא רוצה ללמוד- קדרות. היא נרשמה ללימודי קדרות במכללת תל חי עברה לגור בקיבוץ מנרה על גבול לבנון, ובמשך שלוש שנים נפלאות ומלאות חוויות למדה והתעמקה ברזי המקצוע.
לקראת סיום לימודיה היא זכתה במלגה ונסעה לויילס שבאנגליה, שהם הפכה לשולייה של מיקי שלוסינג, אמנית בינלאומית, לתקופה של שלושה חודשים. שלוסיג לימדה אותה כל מה שהיא יודעת היום על שריפת מלח.
כשחזרה לארץ החלה תקופת תל אביב שלה , גרה בדרום תל אביב על גבול יפו, והחלה ללמוד בסטודיו של איילת טרלובסקי- כדורי, אצלה ובהנחייתה פיתחה את טכניקת ההוראה שלה.
ב2003 פתחה סטודיו קטן בהוד השרון והחלה ללמד וליצור בעצמה "היו אלה ימים שישבנו תלמידותיי ואני צפופות ורכונות על ארבעה אובניים בסטודיו קטן, ולמרות הקושי , השמחה והצחוק, שיחות הנפש והרגשות שנמהלו בחומר עשו את המקום הזה לזיכרון חם מאד בליבי " מספרת סמבירא.
ב2016 פתחה סטודיו חדש וגדול ברחוב הזית בכפר מל"ל שבו היא יוצרת ומלמדת עד היום. כאן החלל כבר גדול יותר והציוד משוכלל יותר, אבל האנרגיה של כל הדברים הבאמת חשובים בחיים קיימת כל הזמן בסטודיו , התלמידות מגיעות , הסיפורים צפים ועולים והחומר מכיל את סיפוריהן ואת חוויותיהן בתוכו- כוחו של החומר 🙂
סמבירא מסכמת: "הסטודיו הוא בית עבורי ואני משתדלת שיהיה בית עבור כל מי שמגיע לפתחו"
לאתר של איילת כאן