יש מקומות שהופכים עם השנים לרעיון. אמריקה היא אחד מהם. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הכבישים הנמתחים אל האופק, הדיינרים המוארים באור פלורסנטי, המוטלים שבצדי הדרך והמכוניות החולפות בתוך נוף שנדמה כאילו נלקח מתוך סרט. בתערוכתו החדשה, Road Trip (מסע בדרכים), המוצגת בגלריה זימאק, יגאל עוזרי יוצא למסע חזותי אל לבה של המיתולוגיה האמריקאית, ובוחן את המרחק שבין אמריקה כפי שאנחנו מדמיינים אותה לבין אמריקה כפי שהיא נחווית, נזכרת ונצבעת בזיכרון. אצל עוזרי, הדרך היא הרבה יותר ממעבר בין נקודות על המפה. היא הבטחה לחופש, אפשרות להתחלה חדשה ומרחב שבו המציאות והפנטזיה נפגשות. הנוף האמריקאי הופך לזירה שבה מתנגשים געגוע ושאפתנות, זיכרון ודמיון, המוכר והלא נודע. דרך אוסף של דימויים המזוהים עם האמריקנה, עוזרי מזמין אותנו להתבונן מחדש באחד הרעיונות העוצמתיים ביותר שעיצבו את התרבות האמריקאית: האמונה שתמיד אפשר להמשיך הלאה, להשאיר משהו מאחור ולגלות את מה שעוד מחכה מעבר לפנייה הבאה.
החלום האמריקאי מתחיל בתנועה. באמונה שחופש, נחישות ואומץ יכולים לפתוח דלת לעתיד אחר. אין דימוי שמגלם את הרעיון הזה טוב יותר מהכביש הפתוח, רצועת אספלט הנמתחת אל האופק, מבטיחה אינסוף אפשרויות ומותירה את היעד פתוח לפרשנות. ב־Road Trip, הכביש הוא גם זיכרון תרבותי. המכונית, תחנת הדלק, הדיינר, המוטל והעיירה הקטנה אינם רק פרטים מתוך הנוף; הם חלק מאוצר דימויים שהתקבע בתודעה הקולקטיבית, באמצעות הקולנוע, הצילום, הספרות והאמנות. אלה המקומות שבהם אמריקה מספרת לעצמה את סיפורה, לעיתים דרך אופטימיות בלתי מתפשרת, ולעיתים דרך מלנכוליה שקטה המסתתרת מאחורי חזות נוצצת. במשיכות המכחול המדויקות שלו, עוזרי אוסף את הדימויים הללו ומרכיב מהם מסע דמיוני. כל תחנה היא עולם בפני עצמו, כל חלל נושא עמו הד של סיפור, וכל נוף מציע אפשרות אחרת לקרוא את המיתוס האמריקאי. כך הופכת האמריקנה משפה של סמלים מוכרים למרחב רגשי מורכב, שבו השאיפה לעתיד טוב יותר מתקיימת לצד געגוע למה שכבר חלף.
עבור עוזרי, אמריקה אינה רק נושא לציור. היא חלק מהביוגרפיה שלו. עוזרי נולד בישראל והיגר עם משפחתו לניו יורק, מתוך תקווה לבנות חיים חדשים ולממש את האפשרויות שהבטיח החלום האמריקאי. על הרקע הזה, המסע שהוא מצייר מקבל משמעות אישית במיוחד. התנועה ברחבי אמריקה מהדהדת את מסעו שלו , ממקום מוכר אל מרחב חדש, מזהות שנבנתה בעבר אל האפשרויות שהעתיד מציע. במובן הזה, הדרך בציוריו נושאת שני סיפורים בעת ובעונה אחת: את הסיפור האמריקאי הקולקטיבי ואת סיפורו של אדם שבחר לצאת לדרך ולבנות לעצמו בית במקום אחר. הנוף הופך למעין דיוקן עקיף של חוויית ההגירה, של הציפייה, ההתרגשות והאפשרות המתמדת להתחיל מחדש. Road Trip אינה מבקשת להציג את החלום האמריקאי כאידיאל חד־משמעי. במקום זאת, היא מתבוננת בו מתוך נקודת המפגש שבין החוויה האישית למיתוס התרבותי. אמריקה של עוזרי היא בעת ובעונה אחת מקום ממשי ומרחב של כמיהה; ארץ שאפשר לנסוע בה, אך גם רעיון שאפשר לשאת בתוכך.
אחד המאפיינים הבולטים ביצירתו של עוזרי הוא היכולת להפוך סצנות יומיומיות לרגעים טעונים בנוכחות ובאווירה. ב־Road Trip, מכוניות, תחנות דלק, דיינרים ונשים לבושות ג'ינס מקבלים מעמד החורג מתפקידם בנוף. הם הופכים לפריימים מתוך סרט שטרם סופר במלואו. הכרום של המכונית, האור הפלורסנטי הבוקע מתוך הדיינר, המרקם המדויק של בד הג'ינס והנוכחות השקטה של אישה היושבת מאחורי ההגה – כל אלה מתוארים בתשומת לב כמעט בלתי נתפסת לפרטים. במבט ראשון, הציורים עשויים להידמות לצילומים. אולם דווקא המפגש עם עבודת הציור חושף את המתח שמתקיים בתוכם: בין תיעוד למציאות מומצאת, בין דיוק חזותי לאווירה חלומית. הפוטו־ריאליזם של עוזרי אינו מסתפק בשחזור המציאות. הוא משתמש בדיוק כדי לייצר השהיה, להעצים את נוכחותו של רגע ולפתוח מרחב שבו המבט יכול להתעכב. הדמויות הנשיות בציוריו נוכחות ואינטימיות, אך גם שומרות על מרחק מסוים; הן נראות כאילו נתפסו ברגע פרטי, ובו בזמן נדמה שהן חלק מסיפור שהצופה מוזמן לדמיין. זהו הרגע שבו הציור חורג מן הממשי. הפרטים נותרים נאמנים למראה העין, אבל החוויה שהם מעוררים שייכת גם לעולם הזיכרון והפנטזיה. כמו סצנה קולנועית שנעצרת רגע לפני שהעלילה מתקדמת, העבודות מותירות את הצופה בתוך מתח עדין בין מה שנראה לעין לבין מה שנדמה שמתרחש מעבר לתמונה.
לצד המראה הריאליסטי, עוזרי ממשיך לפתח שפה ציורית המשלבת משיכות מכחול מוקפדות עם אזורים מופשטים יותר. המתח בין שני הקטבים מעניק לעבודות עומק נוסף: הדימוי נראה מוחשי ומוגדר, אך פני השטח של הציור חושפים את תהליך היווצרותו ואת האפשרויות הטמונות בחומר. הפרטים האדריכליים והחללים הפנימיים, הנושאים עמם הד של תקופות וסגנונות, משמשים תפאורה לרגעים הנעים בין המוכר למומצא. דווקא בתוך הסביבות המזוהות עם העבר, משולבים גם פרטים עכשוויים, ההופכים את המפגש בין נוסטלגיה להווה למורכב יותר. העבודות אינן מסתפקות בשחזור של אמריקה אידיאלית או נוסטלגית; הן בוחנות כיצד הדימויים שאנו נושאים עמנו משתנים כשהם פוגשים את המציאות של זמננו. דרך המפגש בין הפיזי למופשט, בין המראה המצולם לכוחו של הציור, ממשיך עוזרי לחקור שאלות של זהות, אינטימיות ושייכות. הנוף אינו רק הרקע שעליו מתרחשת הסצנה, אלא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו היא נחווית. האור, החלל, החומר והדמות מתלכדים לכדי עולם שנראה מוכר, אך לעולם אינו חדל להיות מסתורי.
בסופו של דבר, Road Trip מחברת בין האישי לאוניברסלי. דרך המבט של עוזרי, רגעים יומיומיים מתוך הנוף האמריקאי הופכים להתבוננות רחבה יותר בחופש, בכמיהה ובצורך האנושי לדמיין חיים אחרים. הדרך הפתוחה מבטיחה אפשרויות, אבל גם מזכירה שהמסע עצמו אינו מסתיים בהכרח בהגעה ליעד. העבודות נעות בין זיכרון למציאות, בין נוסטלגיה להווה ובין חוויה פרטית למיתוס משותף. הן מציעות להתבונן באמריקה לא רק כטריטוריה גאוגרפית, אלא כרעיון הנבנה מחדש באמצעות הסיפורים, הדימויים והחלומות שאנשים מביאים אליה. אולי זו גם הסיבה שהדרך האמריקאית נותרת כה טעונה בדמיון: היא מאפשרת לנו להשליך עליה את התקוות שלנו, את הזיכרונות ואת האפשרויות שעדיין לא התממשו. אצל יגאל עוזרי, המסע בדרכים הוא הזמנה לעצור לרגע, להתבונן בנוף ולגלות שמתחת לפני השטח של המוכר מסתתר תמיד סיפור נוסף.
על האמן
יגאל עוזרי הציג את עבודותיו בתערוכות ברחבי העולם, ובהן תערוכות יחיד בסין, בטוקיו, בספרד, בהולנד, בצרפת, בלונדון, בגרמניה ובמקסיקו. עבודותיו מופיעות על כריכת הספר Photorealism and the Digital Age ונכללות באוספים של מוסדות תרבות ואמנות מובילים, בהם מוזיאון סמית'סוניאן לאמנות אמריקאית, מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, מוזיאון מקני לאמנות בסן אנטוניו, המוזיאון היהודי בניו יורק, הספרייה הציבורית של ניו יורק, מוזיאון תל אביב לאמנות והאלברטינה בווינה.
Road Trip | יגאל עוזרי
גלריה זימאק
פתיחה חגיגית: יום חמישי, 22 באוקטובר 2026, בשעה 19:00
נעילה: 28 בנובמבר 2026
מבוסס על הטקסא של שיר עוזרי
קרדיט צילום : פריתווי ראתור.
