בין תנועה לשהות, בין מקום לזיכרון, נפרשת התערוכה “אָנָה אֵלֵךְ” בחלל האמנות רוטשילד 69 – תערוכה קבוצתית הבוחנת את מושג השייכות לא כעובדה, אלא כתהליך מתמשך של התהוות. העבודות המוצגות בה נעות בין גיאוגרפיות, זהויות וזמני חיים: אמנים שעלו לישראל פוגשים באמנים שעזבו אותה, ויחד הם יוצרים מרחב שבו שייכות אינה יציבה אלא מתחלפת,נבנית ומתפרקת בו־זמנית. זהו מרחב שבו הבית אינו בהכרח מקום פיזי, אלא מצב תודעתי מתוח, לעיתים בלתי פתור.
בתוך השדה הזה, עבודתו של איתן ויתקון בולטת כמקרה שבו צילום ואדריכלות אינם רק מדיומים- אלא שפות חופפות של חקירה. האדריכלות, כמשמעת של יציבות, והצילום, כפעולה של לכידה רגעית, נפגשים בעבודתו לכדי קריאה מורכבת של זמן, מקום וזיכרון. עבודתו “Nature and Architecture” (ברלין, 2017) פועלת במתח שבין הקבוע והחולף, בין העיר הבנויה לבין מחזוריות הטבע, בין ההיסטוריה הרשומה באבן לבין זו הנוכחת בגוף ובזיכרון. בנקודה זו, קולו של האמן אינו מתורגם או מעובד – אלא נשמר כפי שהוא.
איתן ויתקון: "המשפחה של אבא ברחה מברלין באמצע שנות השלושים. סבא אלפרד היה כבר דוקטור למשפט כשעלה לארץ ועם השנים תפס מקום של כבוד בבית המשפט העליון. במאי 62 שפט את אדולף אייכמן ואישר את גזר הדין מוות. ב1975 גם סבא נפטר. ב2017 אני שוב כאן. אנחנו פה בברלין עם שלושה ילדים, באנו לבדוק את האופציות. במשך שלוש דורות או 78 שנים. כמו משלחת מדענים לאזור פוסט זיהום קריטי, בודקים אם התנאים שוב נוחים ומאפשרים מחייה אנושית. מהבית של סבא לא נשאר דבר, עומד שם מלון. בכניסה למלון יש אבן ממתכת מוזהבת ועליה חרוטים שמות, האבן שקועה במדרכה, כמו כתר זהב על שן שבורה. שאר הרחוב נראה כאילו כלל לא נפגע. אדריכלות בנויה אבנים ונראה שהייתה כאן תמיד, דורות על דורות פרקים בהיסטוריה, ואני מחפש בה סימנים. צלקות באבן של בית, קמטים בפנים של אדם, הכל נראה משוחזר כאילו לא קרה כאן דבר. רק אנחנו וטבע באים והולכים, חיים ומתים פורחים ונושרים, חוזר וחוזר חלילה. עצים שלפני רגע היו עמוסים בעלים ירוקים, עומדים עירומים ואפשר דרכם להציץ על העיר שהם מסתירים. עורקים, צלקות, קעקועים, מערכות של יחסים. ומתחת לאדמה יסודות ושורשים, רציפים ארוכים. אנשים באים, אנשים הולכים, רוחות רפאים, נוכחים לרגע בגלגל החיים. רכבות צהובות חוצות רציפים נושאות את מטען העבר ופרצופים שאני לא מכיר. דרך החלונות אני רוצה להציץ פנימה, הדלתות נפתחות, נוסעים עולים ויורדים והרכבת ממשיכה בדרכה. משאירה מאחור רציף ריק שמחכה לנוסע הבא".
הטקסט של ויתקון אינו רק עדות אישית אלא פעולה אדריכלית בפני עצמה.הוא בונה שכבות: עבר פרטי, היסטוריה קולקטיבית, מרחב עירוני,תנועה אנושית. הצילום פועל כאן לא כתיעוד, אלא כחשיפה של מה שאינו נראה: הפער בין מה שהעיר זוכרת לבין מה שהיא מסתירה. העצים העירומים,כפי שנראים בעבודה אינם רק אלמנט טבעי. הם הופכים למנגנון חשיפה: מסירים את המסך מעל העיר, חושפים את מה שנדמה קבוע אך למעשה עבר שכתוב. האדריכלות, שאמורה לייצג יציבות והמשכיות, מתגלה כמשטח חלק, כזה שמכסה, משחזר, ולעיתים מוחק. במובן זה, עבודתו של ויתקון אינה רק חלק מהתערוכה, היא מנסחת אותה. החזרה לברלין אינה סגירת מעגל, אלא פתיחה שלו מחדש.המקום אינו חוזר להיות בית, אך גם אינו זר לחלוטין. זהו מצב ביניים. מרחב שבו האדם נוכח, אך אינו נטמע. וכך, בתוך המתח שבין אדריכלות לטבע, בין עבר להווה, מתגלה שאלה פשוטה אך בלתי פתירה: האם שייכות היא מקום? או תנועה מתמשכת בתוכו?
חלל האמנות רוטשילד 69, תל אביב
אוצרת: דלית מרחב
תאריכים: 7.5.26 – 29.5.26
שלישי–שבת: 11:00–13:00, 18:00–20:00
שישי: 11:00–13:00
הכניסה חופשית