תערוכה חדשה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מציגה חמישה אמנים הבוחנים את הגבול בין חלום למציאות דרך מיצבים, ציור וצילום. בהשראת סיפורו של חורחה לואיס בורחס, העבודות עוסקות בבריאה, זיכרון וזהות, ומציעות מבט עכשווי על האופן שבו דימויים נוצרים ומשתנים במרחב התרבותי.
יש רגע שבו הגבול בין חלום למציאות מתערער. הרגע שבו כבר לא ברור מה נוצר, ומה רק נדמה שנוצר. בסיפורו של חורחה לואיס בורחס, “החורבות המעגליות”, אדם מגיע אל מקדש חרב במטרה לברוא אדם מתוך חלום. לילה אחר לילה הוא מדמיין אותו, איבר אחר איבר, עד שהדמות מקבלת ממשות. רק אז מתגלה לו כי גם הוא עצמו אינו אלא חלום של אחר. הרגע הזה שבו מתערערת תחושת המקור עומד גם בלב התערוכה המוצגת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
במקום להציג מציאות, העבודות מבקשות לבחון כיצד היא נוצרת. הן נעות בין זיכרון אישי למיתוס, בין חוויה פנימית לבין דימוי תרבותי מצטבר. כל אחת מהן מציעה דרך אחרת להתבונן בשאלה: האם אנו יוצרים את העולם או ממשיכים סיפור שכבר החל לפנינו. מתוך המרחב הזה עולה המיצב של נגה אור־ים, הבנוי כחלל אינטימי התחום ביריעות בד של אוהל ארעי. זהו מקום שמזמין שהות והקשבה, ובתוכו נשמע דיאלוג אישי לצד תרגול מדיטטיבי. החוויה אינה מתרחשת מול העבודה, אלא בתוכה,כמרחב שמאפשר התבוננות פנימית.
בעבודות אחרות חוזרים סמלים מוכרים,ציפור, דמות, טוטם. אך הם אינם מתפקדים כסימנים יציבים, אלא כישויות משתנות. אצל ליז מאר, ציור ופחם יוצרים מיתולוגיה חדשה הנשענת על מקורות היסטוריים ותיאולוגיים, אך מתפרקת לכדי מערכת חוקים פנימית. אצל יובל נאור, תצלומים של עורבים לבנים מערערים את הגבול בין תיעוד לבדיה, ומטעינים את הדימוי בממד מיתי.
גם בעבודתה של אולגה סטדניוק, המבנה המעגלי וההשתתפותי מחזיר אל צורות התכנסות קדומות, ומציע חוויה קולקטיבית המשתנה דרך תנועת הצופים. ואילו חן פלמנבאום יוצר מרחב פיסולי המאוכלס בדמויות היברידיות, שילוב של תרבות פופ, זיכרונות אישיים ודימויים מיתולוגיים, המערערות את הגבול בין המוכר לזר. העבודות אינן מבקשות להכריע. הן אינן מציעות תשובה לשאלה מהו מקור, אלא פועלות בתוך מרחב שבו המקור עצמו אינו יציב. בין חלום למציאות, בין עבר להווה, נבנה שדה שבו הדימוי אינו רק ייצוג, אלא פעולה מתמשכת של יצירה.