תערוכת יחיד לאמן איליה גפטר

דבר האוצר, דורון לוריא: סדרת התמונות גדולות-הממדים של איליה גפטר מעמידה לפנינו קורפוס ציורי שלם, מאתגר ומרשים, הנוגע בסוגיות היסטוריות, המעוררות שאלות ערכיות של מוסר, זיכרון, הדחקות, עדות ואינדוקטרינציה, ובאופן שבו מובעים באמצעותם המתחים הקיימים בין צילום וציור ככלים-שלובים – בחקירה הפורמאלית והרעיונית שיצר כאן גפטר. אני עוקב כמעט עשרים שנה אחר התפתחותו האמנותית של איליה גפטר (יליד 1980, לנינגרד לשעבר – סנט. פטרסבורג של היום, בברית-המועצות של אז). בשלבים המוקדמים יותר בקריירה שלו, שוטט איליה באתרים ארכיאולוגיים ברחבי איטליה, ורשם בהנאה רבה את הפסלים, התבליטים והכנסיות שראה, גם מן העת העתיקה וגם מתקופות הרנסנס והבארוק – סוג של "גראנד טור". עתה מתפנה איליה ל"חפירות ארכיאולוגיות" משלו – מלחמת העולם השנייה. איליה הוא טיפוס שקט ושלו, שוחר שלום. ובכלל, מי שיש לו תינוק חמוד בבית – אינו שש למלחמות. דומה כי איליה חי בין שני עולמות: העולם העכשווי (משפחה, קריירת הציור), ושנות הארבעים (של המאה הקודמת) – תקופת מלחמת העולם השנייה. בכל בוקר הוא הולך לסטודיו שלו, הנמצא הרחק מן ההמון הסואן בלב אזור תעשייתי בדרום תל-אביב, וצולל לנבכי המלחמה ההיא. מבט חטוף אל הסטודיו מגלה בדים גדולים למדיי: מימין – היטלר, משמאל – גרינג, ובקיר שממול – הימלר לאחר התאבדותו…. לפנות ערב הוא מסיים את מלאכתו, שוטף היטב את מכחוליו, וחוזר אל ההווה. והוא מיטיב לנווט בין שני עולמות אלה, ואפילו  לחזור הביתה בשלום… מאז שאיליה גפטר גילה היכן היה הסבא-רבא שלו במלחמת העולם השנייה ומה הוא עשה שם – נפתח בו משהו שלא היה מתוכנן כלל וכלל. איליה מצא עצמו נובר בצילומים משפחתיים מימי ברית-המועצות הקומוניסטית של סטאלין, ואחר-כך בספרים ישנים על "המלחמה הפטריוטית הגדולה". הוא גם החל לבקר בחנויות-עתיקות בעיר קייב, בירת אוקראינה, ולחפש אלבומי-משפחה ישנים מן התקופה ההיא. אט-אט החל איליה להבין שיש כאן משהו חזק ממנו, משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, והוא החל לטפל בנושא זה בצורה היחידה הטבעית עבורו – לצייר את זה (או, כמו שהוא אומר: "להישיר מבט אל הרוע"). כל אותם צילומים נאציים רשמיים (כמו גם שני סרטיה של הקולנוענית הנאצית לני ריפנשטאל), שאיליה הופכם כאן לציורים גדולים – נועדו במקור לשדר מטרה ברורה: אנחנו גדולים, אנחנו בני הגזע העליון, אנחנו המנצחים, ובאנו כדי להישאר כאן לנצח (או לפחות לאלף שנה). צייר הבא לתאר את הבניינים הפאשיסטיים שאלברט שפר ואחרים בנו בתקופת "הרייך השלישי" – עלול להיחשד בכך שהוא עצמו מתפעל ממבנים אלה, ואולי אף חלילה מוקסם מהם. אבל אצל איליה – אין חשש כזה. הוא אינו מתפעל מכלום! הוא רק מגיב ומפרש. אנו רואים כאן גם את ארמונותיהם המנותצים וההרוסים, ואנו יודעין שבתוך 12 שנה בלבד כל המנהיגים והגנרלים שצייר ימותו, יתאבדו, או לפחות יפלו בשבי, ולא יישאר מהם זכר. מה שאומר שלנו, בפרספקטיבה של הזמן – יש יתרון: אנו יודעים מה שהם לא ידעו בזמן-אמת – כמה זמן תארך האשליה שלהם, כמה זמן תארך אפיזודה נוראית זו, ומה יהא בסופה. בעצם, איליה מתעמת בסדרה זו גם עם הקומוניזם, או, ליתר דיוק – עם עברה הקומוניסטי של משפחתו. אמרה ידועה נושנה אומרת כך: "כל מי שלא היה בנעוריו קומוניסט – סימן שהיה חסר-לב, וכל מי שנשאר בבגרותו קומוניסט – סימן שהוא חסר-בינה" (או רפה-שכל). אנחנו לא היינו שם, לא בבריה"מ של סטלין, ובוודאי שלא בגולאג בסיביר, ולכן אל לנו לשפוט. למרות שהסדרה של איליה גפטר עוסקת במלחמה איומה – לא תמצאו בה אלימות, דם שנשפך, וגם הרוגים כמעט אין כאן (למעט חייל אלמוני אחד, ועוד מנהיג-נאצי שהתאבד). ההפתעה היא שהציורים אסתטיים להחריד, שהרי מלחמה איננה אסתטית לעולם. היא אינה יכולה להיות אסתטית. ומכאן נובע הציטוט בכותרת-המשנה של התערוכה, "הבנאליות של הרוע" – הלקוח מספרה של הפילוסופית היהודייה השנויה במחלוקת, חנה ארנדט. "בנאליות" ו"רוע" הן כמובן שתי מילים היוצרות פרדוקס מובנה ביניהן. את המונח "הבנאליות של הרוע" טבעה ארנדט (1906-1975) בספרה על משפט אייכמן – מונח שגם העניק לספר (1963) את כותרת המשנה שלו: "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע"  (Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil). יש לי בעיה עם פרשנותה, שהכתה גלים בשעתו. אמנם הפילוסוף קארל יאספרס כתב לידידתו ארנדט ב–1963: "יום יבוא, שאותו לא תזכי לראות, ובו היהודים יקימו לך אנדרטה בישראל", אבל עובדה היא שבינתיים חלפו להן 60 שנה מאז פרסום ספרה – ואנדרטה לכבודה/לזכרה טרם הוקמה כאן, תודה לאל. מצד שני: גם הרמן גרינג הודיע חגיגית לשופטיו ב"משפטי נירנברג" כי יום יבוא ותוקמנה לכבודו אנדרטאות משיש ברחבי גרמניה. גם זה לא קרה (לפחות עדיין). במילים אחרות: שוב ושוב מתברר שנבואה היא דבר מסוכן – ביחוד בכל מה שקשור בעתיד…גרגורי סמיונוביץ' אולמן (1903-1988) (Gregory Semeonovich Ulman), הסבא-רבא של איליה גפטר, אשר ממנו מתחיל סיפור תערוכתנו – היה קומוניסט. ולא היה סתם קומוניסט. הוא היה פוליטרוק בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השניה. גרגורי שוחרר משירותו הצבאי בשנת 1947 (שנתיים לאחר תום המלחמה) בדרגת מאיור (רב-סרן). ומדוע זה נתמהה על יהדותו של מאיור-קומוניסט אדוק זה? אחרי הכל, גם מייסד הצבא האדום, לאון טרוצקי – היה יהודי, ושמו המקורי היה לב דוידוביץ' בְּרוֹנשטיין. אבל מכיוון שכולנו יודעים מה היה סופו של טרוצקי (נרצח במקסיקו-סיטי בפקודת סטאלין ב-1940) – העובדה שפוליטרוק יהודי עדיין שירת בצבא האדום – ראויה לציון.