שבר ומוות, קריעה, פריכות ומודעות כאובה לשעה הדוחקת מקשרים בין העבודות בתערוכה "צבעי הסוואה". היופי, ומרבית העבודות יפות במובן הראשוני ביותר של המילה, הוא כאין התנגדות או ניסיון איחוי. על הניסיון אפשר להביט בגיחוך כפלסטר על שבר לאומי ואפשר לראות בו אומץ ואצילות. התחושה שתלויה כאד בחלל התערוכה היא שיותר מדיבור על שכבות מבניות יש דיבור על פצע ועל קווים שמזכירים שפני השטח הם תוצאה של טראומה. אך מבין הקווים והצורות, החומר והפרקטיקה של העבודות עולה ניסיון נועז, במידה רבה עדיין בבחינת גרעין משמעות שהתפתחותו עשויה להיות מרהיבה. ארבעת האמניות המציגות בתערוכה, לא יכולות להיות יותר שונות אחת מהשניה: בטכניקה, בצבע, ובחומר; אך מה שמאחד אותן הוא השיבוש והיופי הגדול שדרים בכפיפה אחת בחלל הגלריה. שיבוש היוצר מתח אמנותי ורעיוני המתקיים בין היופי החיצוני של הטקסטורות והצבעים, לבין עוצמות רגשיות שהאמניות מבקשות לשדר באמצעות החומר. החומר כאמור, הינו נקודת המוצא של האמניות לביטוי. הן משתמשות בחומר כמבנה גיאולוגי רב- שכבתי, בו כל שכבה נבנית על גבי קודמתה מתוך יחס של אימוץ והטמעה.
"הפוך על הפוך" – גוף עבודותיה של אמנית הזכוכית, חן פייפר, הן הכלאה של העדין והגס, של הקשיח והגמיש, של המתכת והזכוכית. בהכלאה זו היא יוצרת פריסה גאומטרית וקיפול של חלקי זכוכית תוך מעבר של החומר מדו מימד לתלת מימד. העבודות בתערוכה הן רמיזה לדגל ישראל; אות דגל איתו היא צועדת בהפגנות. הדגלים הם תוצאה של ניסיונות צורניים בצבע ובאור; חיפוש מתמיד כיצד אובייקטים יכולים ליצור אינטראקציה בחלל בקנה מידה וגודל ששונים מהמציאות בטבע. היא משתמשת בחומרים ממוחזרים המנהלים דיאלוג עם הזכוכית. עבודותיה עשויות שכבות: שכבות המדמות את עם ישראל, את שכבות הרגשות שלה. השכבות הן שכבות של זכוכית ומתכת בשילוב צבעי דגל ישראל. דגל, שעבורה, כמהגרת מהולנד, מסמל תקווה, נחישות ומעל הכל מסמל דמוקרטיה. הביטוי "הפוך על הפוך" מבטא את המצב הכאוטי בו ישראל שרויה. באמצעות הדמיה פיסולית היא מנסה להעביר את התסכול וההליכה (בהפגנות) אל הבלתי נודע.
גם עבודותיה של ג'יין לבטון חובות בתוכן תסכול הנובע מהמצב בארץ. האובייקטים שלה מעלים תחושות של מתח וחוסר נוחות. הם מוטבעים בחותם של קריעה – קריעה המבטאת את ארץ ישראל החצויה. עבודותיה הן שכבות של צבע וטיפול טקסטואלי עשיר. הן מאוירות בכתב לא קריא, רישומים בכתב ידה של לבטון, רשימות והרהורים בבחינת יומן האמנית.השכבות העשויות מחומרי ציור ובד נראים כמחשבים ליפול והזמן נראה כאוזל באובייקטים אלו וכך הוא מתקשר גם לעבודותיה של פייפר. השוני המהותי בין העבודות היא שבעוד האובייקטים של פייפר מתכנסים בשבירותם, העבודות של לבטון פולחות את החלל כזכר צורה נשכחת שתובעת שוב הכרה. לבטון בעבודות אלו מנסה למצוא את עצמה בעיצומו של כאוס כאשר האדמה זזה מתחת לרגליה כשהמדינה שהיא כל כך אוהבת מתעצבת לצורה חדשה ובלתי ניתנת לזיהוי. תהליך העבודה של יצירה והרס מונע מאילוץ הכופה עליה להרוס את עבודתה ולהשמיד משהו יפיפה. באמצעות סכין חדה היא משסעת ביצירותיה עד שאלו לא ניתנים לזיהוי. לבטון מנסחת בעבודותיה היגדים חזותיים שנשארים עם הצופה בשל הישירות והאבסורד הפואטיים המדויקים להפליא: בעבודה סיזיפית, היא יוצרת תמונה, מלאה בפרטים, בהתרחשות בסיפור נועז, מאחור היא כותבת בצפיפות מעיקה את מחשבותיה, ופורקת את הבלבול ששוכן בראשה. אך הצופה לא רואה את התמונה כולה, הוא אינו יכול לקרוא את מחשבותיה של האמנית כי באקט של אלימות היא משסעת בתמונה המושלמת, באובייקט בו השקיעה בעמל רב ובסיזיפיות נוקשה, ומשאירה את הצופה עם שאלה – מה היה יכול לקרות אם?!
הסיזיפיות שמאפיינת את עבודותיה של לבטון מאפיינת גם את עבודותיה של מיה דנציגר. דנציגר משלבת בדים ממקורות שונים, חלקם מבגדים ישנים וחלקם מבדים שאספה בנסיעותיה בעולם כמעצבת אופנה. אותם היא גוזרת ומניחה כקולאז' על בד גולמי, נקי ובתולי שיספוג לתוכו את הרקמה הסיזיפית הכמעט רכושנית ויאפשר לה ליצור "ציור בדים" מופלא. בעבודותיה של דנציגר ניתן לראות את ההבנה של המופשט ושל החומר. נדמה שהאמנית עוברת דרך ועם עבודותיה תהליך של זיקוק והבנה של המושג "מופשט" שזולג לנרטיב פיגורטיבי ולהפך. חלק מהבדים בהם היא משתמשת הם עם הדפסים מרהיבים, צבעים וצורות- אותם היא גוזרת ורוקמת לבד הגולמי ובכך מוציאה אותם מהקשרם ויוצרת הקשר וסיפור חדש. תהליך העבודה הוא ריפוי עבורה – היא ניגשת לבד בלי תכנון מראש ובכך מחפשת בתת המודע שלה את מה שמבקש לצאת. בשל כך בחירותיה הן נפשיות ולאו דווקא אסתטיות – דבר המאפשר לה להשתחרר מהמוסכמות עליהן נשענה כמעצבת אך עם זאת לתת דרור לביטוי העצמי שמשחר לצאת. במרבית העבודות הצבעים מעומעמים במידה מסוימת וחזקים בנקודות משמעותיות. הקוויות, לעיתים כגבולות בין צבעים ולעיתים קונטור ממש, מבטאים את ניסיון האמנית לייצר אינטימיות. הידיים השחורות, המופיעות ברוב יצירותיה של דנציגר, הן נוכח לא מאופיין. הן סוג של צל שמחזיק או מסתיר סוג של "אני" המבטא את האמנית.
עבודותיה של לילך וישנבסקי גם הן סוג של חיבוט נפשי. האמנית, ששכלה את הוריה בזה אחר זה, מבקשת לבטא בעבודותיה את מסלול החיים. יצירותיה בתערוכה הן גולם – אותו גולם המבטא את תחילת חייו של הפרפר וכל גולם הוא השראה של פרפר ארצינו אותו חקרה האמנית. עבודותיה כמעט נושמות, כמעט זזות. הטקסטורה של הקרמיקה ושילוב החומרים השונים, כמו ניירות, בדים וסיבי לבוד, מעניקים ליצירותיה חיות – כמו החיים הנוצרים בגולם עצמו. הקווים השבורים, הזיג זג הוא חוט השני שמקשר בין עבודותיה. זו אינה צורה נוחה כמו המלבן והריבוע הקלאסיים, היא מעוותת ומספקת לצופה משהו שנע בין מועקה לסקרנות גדולה. בעבודות הגלמים, הופכת וישנבסקי את הפנימי והחיצוני: את הגולם עוטפים צבעי הפרפר המתפתח בתוכו, במעין הצהרה. הפער בין היופי החיצוני ליופי הפנימי, בין התרחשויות הפנים והחוץ מהווים לאמנית פלטפורמה של חקירה ועניין. בכל אחד מהגלמים היא חוקרת תהליך שונה של יציאת הפרפר ומה שמתרחש בתוך הגולם עם יציאתו. צורת הגולם אותו בחרה האמנית לפסל מספק הזדמנות למבט מרוכז במסלול קצר מאוד בו התחלה, אמצע וסוף הופכים כמעט לאחד.
התערוכה "צבעי הסוואה" היא תערוכה של חומר כמו גם של צבעים. היא מספקת מטען אסוציאציות מעשיר ומעקב אחר סבך רגשותיהן של האמניות ובכך מאפשרת לצופה להיות שותף למעשה האמנות. העבודות בתערוכה נסבות סביב מקום בו יופי ואימה משיקים. הן נוגעות בדימוי מובהק בו האפל מובלע ביפה.
"צבעי הסוואה "
מציגות:חן פייפר, ג'יין לבטון, מיה דנציגר ולילך וישנבסקי.
אוצרות התערוכה : שרי פארן ונירית דהן.
פתיחה: 23.12.23 בשעה 11:30
נעילה: 13.1.24
גלריית פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב