טיול תמים לעיר הגדולה בגיל 18. תקיפה מינית. התפרקות. מחיקת זהות. סוד שנקבר. הבטחה לנורית הנערה שהסיפור עוד יסופר והסוד יתגלה. כשנתיים לאחר מכן מפגש מקרי עם צילום בספר "עין לציון" מאת אלכס ליבק, חושף את התוקף "האיש בחליפה החומה". התחבטות ולבטים של 4 שנים כיצד לממש, לבטא ולאצור את המורכבות בצורה המדוייקת והנכונה ביותר. הרבה אומץ וסגירת מעגל של 28 שנים שבסופם תערוכה יוצאת לאור. כשנקודת המוצא של התערוכה היא תצלום הרחוב האיש בחליפה החומה (1993) של הצלם אלכס ליבק, המכיל מספר 'רגעים מכריעים' שמתרחשים בין צילום ובין מציאות רחוב, בין צלם לאוצרת, בין אוצרת למצולם.
זה הסיפור העומד מאחורי התערוכה של האוצרת נורית טל-טנא החושף את סיפורה האישי והכואב. דמותו של "האיש בחליפה החומה" הופיעה בסיוטי הלילה של נורית ולא הרפתה במשך שנים רבות כך שלא היה מקום לספק כשצילום של האיש אשר צולם על ידי הצלם אלכס ליבק הגיח מתוך ספר שפתחה נורית בסטימצקי באופן אקראי – שזה הוא האיש שתקף אותה ושינה את חייה מקצה לקצה.
נורית טל-טנא: "אני בחנות סטימצקי, פותחת ספר תצלומים של הצלם הנודע. בין תצלומיו מראות ואנשים שאותם צילם באקראי ברחובות. והנה הוא שם, האיש בחליפה החומה, משתלט על עמוד שלם, ממסמר אותי למקום ומיד מעיף אותי במכת אגרוף למחוזי תהומות. עברו עוד כמה שנים, וחשתי כורח לפנות לליבק. שידע את מי צילם".
ליבק הופתע. לא היה לו מושג את מי צילם. רבים מתצלומיו מצולמים במרחב הציבורי, ברחוב הישראלי על שלל דמויותיו והאירועים היומיומיים המתרחשים בו. פעמים רבות ליבק כלל אינו יודע בזמן הצילום מיהן הדמויות, מה הסיפור שמאחוריהן ומה משמעות חשיפת התצלום. הדמויות עצמן לרוב לא מודעות לקיומו, כך שלעיתים הסב-טקסט המבעבע תחת הפריים נגלה עבורו רק בדיעבד.
ליבק, חתן פרס ישראל לצילום לשנת תשס"ה (2005), מתעד את החברה הישראלית, על הסוגיות והסכסוכים המלווים אותה, באמצעות צילום ישיר. במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת נודע בשל פרסומם של תצלומיו במדורים קבועים בעיתונים "חדשות" ו"הארץ". במאמרו "מוסר, אתיקה וצילום" כתב: "אני מצלם אנשים במרחב הציבורי מבלי לביים אותם, לוכד אותם באקראי, ברגע מסוים ברצף הקיום שלהם. סוג הצילום שאליו אני מתייחס קרוי צילום רחוב, כלומר צילום שהמושא שלו הוא בני אדם. אין לי ספק שרוב המצולמים, לפחות אלה שאת דמויותיהם אני מפרסם בעיתון, כלל אינם מעוניינים בפרסום כזה." רבים מתצלומיו העלו בעבר שאלות נוקבות באשר לצילום במרחב הציבורי, לרגע המכריע, ולשאלות אתיקה, מוסר ומשפט.
הרקע לתערוכה הייחודית הזאת מעורר מחשבה המעסיקה אותנו לא אחת, האם יש מקריות בעולם? כי אם נסתכל על החיים כצירופי מקרים רבים החוברים יחד יווצר הרושם שהחיים הם סיפור מיסתורין ונראה שהם אכן כך. לא ברור למה דברים רעים כמו תקיפה מינית מתרחשים, אירועים המשנים את נתיב חייהם של הנפגעים ללא היכר. נדמה כי צירופי המקרים קיימים כדי להראות לנו את רצונו של היקום, לדברים שקורים יש משמעות ואם נשכיל לזהות את משמעותם נוכל לדעת מה הדבר הנכון לעשות וכיצד לפעול. כתמרורים בצד הדרך המנחים אותנו להגשמת המטרות שלנו.
בספטמבר 1998, בתוכנית "בשידור חוקר", מתחקים אחר האיש בחליפה החומה והאיש נתפס ונשלח לכלא. לנורית היתה מטרה והבטחה שהסיפור יסופר שהעוול שנעשה לה יחשף, לא רק לטובת הריפוי האישי שלה אלא גם לטובת בריאותה וחסונה של החברה שבה אנחנו חיים. נורית השכילה להבין את הרמזים ששלח לה היקום כדי לפעול וכשהבשיל הרגע היא פעלה. התערוכה אותה אצרה היא תערוכה עם אמירה שלה האישית לעולם בכל הנוגע לנושא תקיפה מינית, לא כל היצירות קשורות לנושא באופן ישיר. נורית הפקיעה את היצירות מפרשנותן המקורית לטובת אמירתה שלה. ויצרה תצרף ויזואלי המאגד דימויים שהם בבחינת אלמנטים מסיפור "האיש בחליפה חומה". אלמנטים שהינם מוטיבים שכיחים בסיפורי אונס ותקיפה מינית משחר ההיסטוריה. החל מסיפורי מקרא, מיתוסים ואפוסים, מעשיות האחים גרים ואחרים. בין המוטיבים: שתיקה, ייחוס האשמה לקורבן, העדר התנגדות לתקיפה, הכרות מוקדמת עם התוקף, זהות מפורקת, תסמונת טראומת האונס וכו'. אך האמירה מאד ברורה. זה קורה בכל מקום, בכל זמן ובכל שפה ושהסיפורים הקשים צריכים להיחשף ורק כשהאמת זוכה להכרה, הנפגעים יכולים להתחיל בתהליך ההחלמה.
אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: "התערוכה מציגה במרחב הציבורי את סיפור הפגיעה ואת שברי הזהות שמנסים להתאחות ולהתאושש בעקבותיה . הקמתה /אצירתה היא מעשה חושף, אמיץ ומעורר הערכה, שמציב את הפגיעה במרכז ללא בושה, ללא הסתרה וללא הכחשה. הצורך לספר ולהוציא לאור אירועים טראומטיים של פגיעות מיניות הוא המקור לאנרגיה המתפרצת שהציתה את מהפכת MeToo #העולמית ואפשרה לנפגעות ולנפגעים רבים לזכות בהכרה ובתוקף לפגיעות שעברו כדי להתחיל בתהליך ההחלמה. לא פעם תהליך ההכרה באירוע הטראומטי מתחיל בשיחת הטלפון הראשונה אל מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. לפעמים המתנדבות והמתנדבים מעברו השני של הקו שומעים שתיקה כואבת, ובפעמים אחרו ת הם נחשפים אט אט לסיפור קשה של ניצול, התעללות ופגיעה. כל שיחת טלפון היא תחילתו של תהליך חשוב ומשמעותי של קבלת הכרה בעוול הנוראי שהתרחש ואף של היכולת לשנות את המציאות. כל שיחה היא גם פריצה של קשר שתיקה , הוצאת הסוד אל האור ועוד נדבך למהפכה. פגיעות מיניות הן מגיפה חברתית של ממש, עדיין מושתקת, עדיין מוכחשת. הכוחות האדירים השואפים להעלים ולמחוק את המעשים הנוראיים של המפלצות המסתובבות בינינו פוגשים היום מציאות חדשה של נשים וגברים שאינם מוכנים עוד לשתוק או לחוש אשמה ובושה בגלל הפשעים שבוצעו בהם. התערוכה הזו היא חלק ממהפכה. תמה שתיקתה של האוצרת. תמה שתיקתנו."
חלק מהיצירות המוצגות בתערוכה
מוטיב השתיקה מיוצג בתצלום של האמנית דרורה דקל, צעקה שתוקה (1999). התצלום הוא חלק מסדרת עבודות צילום ורישום בנושא השתיקה. מופיע בו פרגמנט מדיוקן האמנית, פיה פעור ובתוכו ספוג שאינו מאפשר השמעת קול. "הצעקות שלעולם אינן נצעקות, צעקות אילמות, בפה פעור אל שום דבר." במאמר של הסופר ז'ורז' בטאי, "שמש רקובה", מקובץ הדוקומנטים שלו (1929-30) הוא מתייחס לקשר הלשוני הסמוי שבין הפה לבין כלי הנשק. הוא קושר את האמן ואת האמנות לאלימות, לקורבן ולפולחן, למקומות האפלים והמבהילים ביותר שהתרבות המערבית דחקה אל שוליה. שם, אל הגבול, במקום שבו השרשרת הלשונית נשברת והגוף מדבר את מותו.
מעניינת עבודתה של של לני דותן, Less (2015), שהוא מענה לתצלום ה"איש בחליפה החומה", בבחינת "עין תחת עין, שן תחת שן", נקמת הקורבן. בתצלום נראית דמות נשית המתכתבת עם הפיסול הקלאסי. הדמות עירומה, ובמורד רגליה זורם דם הנובע כנראה מאיבר מינה. ידה וראשה כרותים והיא אוחזת בראש ערוף. האם הדמות אוחזת בראשה שלה שנערף? או שמדובר בנקמתה והיא אוחזת בראש האיש (המקרבן)? תצלומה מהדהד יצירות ויזואליות רבות אודות דמותה של יהודית האוחזת בראשו של הולופרנס, ראש הצוררים. (דותן עוסקת ביצירתה בשבירת מוסכמות חברתיות ופוליטיות הנשענות על חוזים חזותיים איקוניים אודות דמות האישה כפי שהיא מתוארת ביצירות מופת מהרנסנס. בעבודתה היא שואפת למקם מחדש נשים ואימהות כאמיתיות ולא כאידיאליות, ובכך לאפשר שיח חדש החורג מגבולות דתיים וגיאוגרפיים.)
הדמעות הנוזליות התקבעו ליציקות של גושי בטון מוזהבים תלויים מהתקרה במיצב של חנאן אבו חוסיין, ללא כותרת (2021). הזהב מיוחס לקדושה וליופי, או לעדי, לתכשיט שנועד להתקשטות והתייפות של נשים, ואילו הבטון מזוהה עם עבודה גברית. הכאב שנוצר עקב אלימות גברית הופך אצל אבו חוסיין לדמעות יקרות ערך. דמעות כאב הופיעו בווריאציות שונות בעבודותיה הקודמות, בצורניות המזכירה תנועה של דמעה לבנה. כך במיצב בוקג'ה (2019) , צרורות בד לבן נתלו מהתקרה כשבתוכם מוצפנת פיתה, או בדמעה שחורה בעבודת הוידאו משחרה (התאבלות) מ-(2017). בזו האחרונה היא מתאבלת על מערכת היחסים עם אביה באמצעות הפחם השחור, שגם מרמז על מקום הולדתה – אום אל־פחם. היא משחירה בפחם את פניה, הפחם כדמעה שחורה. יצירותיה עוסקות בביטויי אלימות בחברה הישראלית והערבית, באלימות גברית ובקול האישי-נשי, בניצול מיני ובקריאה לחירות אישית ושיווין בין המינים.
האיש בחליפה החומה – A TALE TO TELL
אוצרת:נורית טל-טנא
האמנים: אלכס ליבק, אסף רהט, בועז לניר, דרורה דקל, חנאן אבו חוסיין, טובה דורפמן, לני דותן, פמלה לוי, רעות פרסטר.
מקום לאמנות בקרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב.
נעילה: 3.7. בשבת 26.6, בשעה 11:00 יתקיים שיח גלריה בתערוכה.
התערוכה בשיתוף איגוד מרכזי לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל ובתמיכת הציבור שראה בחשיבות הוצאת התערוכה והקטלוג לאור.