רונית של 'מחברות שחורות ויויאן' היא אותה רונית שכולנו למדנו לאהוב ולהעריץ התחושה כאילו היא כאן ולא הלכה לשום מקום ותוך כדי התקדמות הסרט אתה נזכר שהיא לא פה באמת ושמות המפיקים בסוף הסרט חותם את הידיעה שהיא לא. הפעם היא לא ברשימת המפיקים למרות שהתחושה שהיתה שותפה מלאה בהפקתו. היא בתפקיד המשתתפת עם נוכחות מלאה שרק רונית יודעת להביא אל המסך. שלומי אלקבץ במאי הסרט, האח והשותף הנצחי של אחותו השחקנית רונית אלקבץ הצליח ליצור יצירת מופת המכילה שיחות אינטימיות בינו לבין אחותו באפיזודות שונות בחייהם. אל הקשר הזה מצטרפת בפעם הראשונה אימו המייצגת גיבורה, חזקה ופורצת דרך שהיא הפתעה בפני עצמה. סרטו של שלומי אלקבץ 'מחברות שחורות' עכשיו בקולנוע.
"מחברות שחורות ויויאן" של שלומי אלקבץ הוא סרט תיעודי בן שלוש וחצי שעות על אחותו הגדולה של הקולנוען, השחקנית והבמאית המופלאה רונית אלקבץ, שמתה בפתאומיות מסרטן ב-2016. האחים שיתפו פעולה במספר סרטים, כולל טרילוגיית ויויאן אמסלם המדהימה, שאותה הם כתבו ובימוי משותפת בין 2004 ל-2014. המחזור כולל את "לקחת אישה" "שבעה" ו"גט", כולם. "מחברות שחורות" הוא סרט אישי עמוק שהוא גם קינה לרונית אלקבץ וגם חקר הקולנוע כצינור של אהבה ואובססיה. הפרוס על פני שני פרקים עלילתיים – "ויויאן" על שם דמותה בטרילוגיה המפורסמת שהתחילה עם "ולקחת לך אישה" והסתיימה ב"גט". לאורך כל הסרט אלקבץ עושה השוואה בין ויויאן, אותה אישה המשוועת לגירושים וחופש מבעלה אך תמיד מוצאת עצמה חוזרת אליו,לבין אימו ויחסיה עם אביהם הדתי וחייהם כילדים בבית מרוקאי. ו"רונית"- חלק זה מתמקד ברונית עצמה, בעשייה העשירה שלה, ביחסיה עם משפחתה ועם שלומי בפרט, משפחתה הפרטית והמאבק והתמודדות עם מחלת הסרטן שקטעה את הקריירה המופלאה שלה.
הסרט התיעודי בצורה חופשית הוא קולאז' המורכב מ-600 שעות של קטעי וידאו וסרטים ביתיים שצולם על ידי אלקבץ במשך כמה עשורים. אלקבץ צילם את הסרט במשך 30 שנה וערך אותו עוד ארבע שנים.הפעם הוא הגיע לקאן בלי רונית, המקום בו התחילו שני האחים את הקריירה האמנותית שלהם, הפעם הגיעה איתו אימו שזו לה הפעם הראשונה. לסרט התיעודי יש לעתים קרובות אופי מחוספס ומבולגן של קיום רגיל, כמו מצלמות הווידאו והסמארטפונים של אלקבץ לוכדים את חייו, שכל כך הרבה מהם היו שזורים באופן אישי ויצירתי עם אחותו. הצילומים והעריכה מוציאים אותנו תדיר מישראל לפריז – שם חלקו רונית ושלומי דירה במשך 15 שנה – ומלוס אנג'לס לטוסקנה. נשאלת השאלה מי בעצם הוא זה שכותב את דפי היומן ? אלקבץ משיב :"במובן זה רונית היא זו שכותבת את ההיסטוריה במחברת הזו. המחברת היא, במובן מסוים, הגוף שלה והקול שלה. זוהי מחברת עם כריכה שחורה שמכילה דפים לבנים.הכתיבה היא כתיבה משולבת. יחד עם זאת, זה נכון, כמובן, שהסרט הזה נעשה לאחר שרונית כבר לא הייתה כאן. אבל בכל דקה שקלתי את נקודת המבט האישית שלה" . בראיון שנתן אלקבץ למגזין Forward ביולי האחרון הוא מספר על התהליך שעבר והמורכבות והקושי בייצוג התרבות ממנה בא באמנות הישראלית :"בשבילי זה היה תהליך של חינוך. אתה יודע, אנחנו באים ממשפחה יהודית ערבית. (הוריו של אלקבץ נולדו במרוקו). לא מקובל להיות ערבי בישראל. לא משנה אם אתה יהודי, או מוסלמי או נוצרי. וזה לא טוב לקדם תרבות ערבית, מוזיקה ערבית או שפה ערבית. במובן הזה, לתרבות הזו אין השתקפות באמנות הישראלית, מה שאומר שאנשים כמו אמא שלי או סבתא שלי לא יכלו ללכת לקולנוע ולראות את עצמם. לא הייתה השתקפות, בכלל, פרט להצגתם של יהודי אשכנז שהיה סטריאוטיפ וייצוג כוזב של התרבות הזו.ואז להגיע לישראל בפעם הראשונה ולהראות סרט שנעשה מנקודת מבט פנימית ולא חיצונית היה די מזעזע, כי פשוט אין לך שום מסגרת התייחסות בתרבות הישראלית המרכזית. וכשאנשים ראו את ויויאן אמסלם בוכה בקול רם ומנסה לשבור את העולם, זה היה כמו משהו בלתי נסבל, במיוחד עבור גברים לבנים והתרבות ההומוגנית הלבנה שאינה יכולה לשאת את האפשרות של אישה ערבית יהודייה שרוצה להגדיר פילוסופית את חירותה וכיצד. לחיות ולהחליט בעצמה מה טוב ומה רע. זה מה שהרגשנו כשהגענו לישראל עם הסרט. ישראל עדיין, למרבה הצער, די גזענית, אבל, אתה יודע, אנחנו מנסים לחנך את הקהל, האמנות הישראלית תמיד משתנה, אבל עדיין יש רק יוצר מזרחי אחד או שניים בישראל מתוך משהו כמו 200 במאים. השאר הם אשכנזים אירופאים ולבנים. במובן הזה, למעט הקולנוע הפלסטיני, אין יותר מדי קולנוע מזרח תיכוני בישראל: קולנוע ששייך לאדמה, לאוויר ולשמש של המקום הזה" מסכם אלקבץ.
הבמאית ,סמדר זמיר על הסרט :" 'מחברות שחורות ויויאן' של שלומי אלקבץ הוא סרט שעשוי מאהבה. כל הסרט רציתי לחבק את רונית ואחר כך את שלומי, ואז את מרים אמא שלהם, ואת אלי אבא שלהם, ואת הילדים של רונית שלמיאר ועומרי, ואת הילדים שלי ואת בן הזוג שלי ואת אמא שלי ואת אבא שלי ואת אח שלי. הלב התרחב עוד ועוד. כמה אהבה. איזו אבידה, רונית. היפה, הנדיבה, המצחיקה, המחוננת.שלוש שעות וחצי של שיר אהבה לרונית, לחיים, לקולנוע. איזה סרט – וירטואוזי ומאופק, חותך את האוויר.תודה שלומי.לכו לראות!"