בגיל 56, החליטה האמנית דבי אשרת להתמסר לציור. זאת לאחר קריירה בעיצוב פנים וקשרי אדריכלים היא הגיעה לשם דרך לימודים רוחניים, רייקי, פילוסופיה אינדיאנית וקלפי טארוט. בוקר אחד מצאה את עצמה מציירת גריד ודרכו התחילה לצייר.
חלק מחיפוש אחר השפה האמנותית שלה היה לחפש אחר החומר בו היא תעשה שימוש. זה התחיל מהרצון שלה לטפל בנושא השואה המתקשר לאימה ניצולת אושוויץ. המספר על היד שלה היה מוקד העניין, ואשרת חיפשה חומר שייצג נכונה את מראה עור המזדקן. כך הגיעה לשימוש בשקיות תה – החומר הכי קרוב לדימוי העור.
ישנה מסורת מדהימה של אמנות שקיקיי תה ועליהן רקמה, אחרי שמשמרים שקיקי תה מבחינים במגוון רחב של צבעים מגוונים מאד. תה כורכום מכתים את שקית התה בצהוב זהוב בוהק וכתמי תה פירות היער משתנים בין ורוד לסגול. עם הזמן גילתה עוד ועוד תכונות שנכונות לדבר: "שקיק התה הקטן הוא באופן סימבולי גם ייצוג של הצרור הקטן שכל אחד יצא איתו מביתו, גם שק חבטות, גם חומר חי ומרווה,יש המון דימויים שניתן למצוא בשקיק התה. זה גם משהו משומש – יש בזה וואבי סאבי – יופיו של הבלתי מושלם, בהשאלה מתרבות יפן. אבל גם באופן קונקרטי – גם באמא שלי השתמשו, התלאות שהיא עברה חקוקות בהמשך חייה. הכנת המצע, האיסוף, הייבוש, התפירה של השקיקים זה לזה הם מדיטטיביים עבורי. זה מפלט מרגעים סוערים וקשים״ אומרת אשרת.
אשרת בוחרת להביא אל מצע שקיקי התה נושאים אישיים מחייה כגון: אימהות, נשיות, כאב והתמודדות עם אתגרי החיים. ב2017 הציגה בתערוכת יחיד שלה "הכוס של האמא שלך", באוצרותה של שרי גולן בגלריה צדיק בתל אביב, שם עסקה אשרת בשאלות של נשיות ומגדר דרך שקיות התה. כך למשל, היא יצרה דימוי איבר מין נשי דרך צורות מעוגלות וספירליות, דרכן מתחברת ל"פראיות הנשית", ליצר וליצירה. שם גם הציגה את העבודות שיצרה בהשראת חייה של אמא ניצולת השואה, מבין שקיות התה מבצבץ המספר שקועקע לאימה על היד, והשקיות הן כעין יד – דומות בצבען ובמראן לעור הגוף המזדקן.שתי העבודות עם המספר על היד של אימה נמצאות כיום באוסף "יד ושם".
בתערוכה "נגה ללב" שהתקיימה במרץ האחרון בגלריית ND ברמת גן באוצרותה של נורית טל טנא,רקמה אשרת את חוויית הפוסט טראומה של בתה נגה,לעבודות אמנות מטלטלות ונוגעות ללב.גם בתערוכה זו היישירה אשרת מבט לכאב הנפשי אותו חווה ביתה, נגה בעקבות התעללות נפשית שחוותה בזמן שירותה הצבאי והתפרצה לאחר שנים לאחר מכן כפוסט טראומה. הפעם מצעי שקיקי התה שימשו מצע לרקמת טקסטים וציורים, מרביתם טקסטים עוצמתיים ומטלטלים שכתבה ביומנה נגה בתה. וחלקם טקסטים שנכתבו על ידי דבי כביטוי למצוקתה כאם. את הכאב והזעקה בוחרת דבי לבטא במספר סדרות וביניהן סדרת העכבישות – "עכבישה" במובן האמא הגדולה על פי הפילוסופיה האינדיאנית, אשר טווה את קורי העולם, אורגת קורים, מייצרת את העתיד ומחבקת, ומצד שני הורגת בסופו של דבר את הזכר, משל היה אותו "איש הרע", שהמית נפשית את בתה, וסדרה נוספת העוסקת בדמותה של אופליה, משל היתה בתה שלה, לה הצמיחה כנפיים במובן של לידה מחדש.
