לפני כשלושה חודשים הלך לעולמו הפסל דני קרוון כשהוא משאיר אחריו כ-100 פסלים סביבתיים הפזורים בארץ ובעולם. במשך חמש שנים ליווה אותו הבמאי והיוצר ברק היימן עד לקו הסיום בו הופק סרט דוקומנטרי משובח שיש בו הרבה יותר מסיפורו של אמן אלא מסמך אנושי, סיכום חיים שלמים של אדם שנראה כי חי חיים מלאים שזכה בפרסי האמנות הבינלאומיים הנחשבים ביותר מה שמותיר בנו הכרת תודה על הזכות להכיר אמן כזה בדורנו. כעת הסרט זמין באורך מלא בערוץ של 'כאן' ביוטיוב בקישור המצורף:
ההרצאה האחרונה היא סוג של סיכום חיים שמרצים מובילים מתבקשים לשאת באוניברסיטאות מכובדות רבות ברחבי ארצות הברית בהרצאה זו הם אמורים להרהר ב"מותם המתקרב", לדבר על הדברים החשובים להם ולחלוק עם המאזינים את חוכמת החיים והתובנות שצברו. כך מרגיש הסרט של היימן על הפסל דני קרוון.קרוון נותן לנו בסרט את ההרצאה האחרונה בלי שהוא התכוון לכך הוא פשוט משחק את עצמו בטבעיות ובלי פילטרים כאילו הוא והיימן נמצאים שם ואין מצלמה המתעדת את ההתרחשות.הסרט מציג את דמותו הרבגונית והצבעונית והכי לא שגרתית שתישאר בתודעתכם הרבה זמן אחרי שתסיימו לצפות בסרט.
תחילתו של הסרט נראה כסרט שעלילתו היא סיור משותף של הבמאי וקרוון בין פסליו כשהאמן מסביר את תהליך היצירה ועונה לשאלותיו הבנאליות של המראיין אמן לסרט תיעודי על יצירותיו. אך לא זה התסריט בסרטו של היימן. נראה כי היימן רוצה לחשוף רבדים נסתרים שלא היו גלויים לנו על קרוון בשנות פעילותו ובנקודת זמן זו של חייו. התחושה היא שהוא מיד עלה על תכונה מרכזית של קרוון שהיא היותו מין ילד נצחי שכזה וכתוצאה מכך חלק משאלותיו אותו הם סוג של שאלות הקנטה (טיזינג) שאנו נוהגים לעשות לילדים כדי לעורר את תשומת לבם ואולי להרגיזם כדי לראות מה נוציא מתוכם ולמען הבידור שלנו. הרבדים הנחשפים הודות לשאלות הלא צפויות של היימן הם שהופכים את הסרט לכל כך מעניין. הוא חושף את קרוון הרגזן, החסר סבלנות לחוסר מקצועיות ולחוסר יחס מכבד לאמנות ותרבות. אך חדי עין לצילומים הרגישים של לוקש קונופה הצלם וקשובים לשיח המתנהל בין הגיבור לדמויות המופיעות בו ולהיימן מגלה איש רגיש שאינו יכול להפסיק ולהתפעל מיופיו של הטבע וכוחו מה שהופך את הסרט לשיר הלל לטבע, ליקום ולמקום. ובמקביל מתגלה לנו ילד מפוחד שמודע לעובדה שהמוות נמצא ממש מעבר לדלת ועושה חשבון נפש עם חייו כשהתחושה היא שיש לו עוד כל כך הרבה דברים לעשות. מאום לא היה נחשף בלי המפגש של קרוון עם יצירותיו לאורך הסרט, פסליו הם מרכז ומהות חייו כך מסתבר לנו תוך כדי הסרט. היימן מצליח לעשות זאת בכך שהוא שואל שאלות הכי לא צפויות לאמן ברמתו של קרוון כאילו לא הכין שיעורי בית ולא הגיע מוכן למפגש כלל וכלל והתשובות של קרוון המלוות בג'סטות, בקללה עסיסית לא צפויה מאמן שכזה, בכעס של "שבירת כלים" ועוד הם הגורמים לך לשבת מול הסרט מרותק ולהתאהב בגיבור המיוחד שלו ולחשוב,כמה חבל שנגמר.