סדרת ה TRACE,שהושקה ב־SaloneSatellite במילאנו 2026, טליה לובטון מתרגמת תנועה אנושית, מלאכת יד וזיכרון בין־דורי לכלי עור פיסוליים הנעים בין עיצוב, גוף ואובייקט.
ישנם חומרים שמבקשים להישאר משטח. ויש חומרים שכאשר נוגעים בהם מספיק זמן, הם מתחילים לקבל גוף. בעבודתה של טליה לובטון, עור אינו משמש עוד כמעטפת, ככיסוי או כחומר פונקציונלי בלבד. הוא הופך למדיום פיסולי: חומר שנמתח, נלחץ, מתעגל, מתנגד, נענה, ובסופו של דבר מחזיק בתוכו עקבה של תנועה. לובטון, מעצבת ואמנית עור מתל אביב, פועלת מתוך שושלת משפחתית של מלאכת יד. היא גדלה במשפחה של צורפים מומחים, ומתוך כך פיתחה רגישות מוקדמת לחומר, לפרט, לקצב העבודה ולדיוק של היד. אך במקום להישאר בתוך מסורת אחת, היא מעבירה את המשמעת המדויקת של עולם הצורפות אל חומר אחר לגמרי: עור. חומר אורגני, בלתי צפוי, רך אך עמיד, כזה שמגיב ללחות, לחץ, זמן ומגע.
הפרויקט החדש שלה, TRACE, שהושק ב־SaloneSatellite, Milan Design Week 2026, מסמן שלב נוסף בהתפתחות השפה הזו. מדובר בסדרת כלי עור פיסוליים, עשויים בעבודת יד, המבקשים לתרגם את מהותה הנזילה של תנועה אנושית לצורה תלת־ממדית. מקורו של הפרויקט ברישומים והתבוננות בגוף; אך התוצאה אינה איור של גוף, אלא אובייקט שמחזיק את זיכרון התנועה שלו. באמצעות טכניקות מסורתיות של wet-forming ,עיצוב עור רטוב, לובטון דוחפת את החומר אל גבולותיו המבניים. העור מתעצב ביד, תחת לחץ ולחות, עד שהוא מקבל נפח, קימור וקצב. כל כלי מאזן בין חוזק לעדינות: מצד אחד הוא עומד כאובייקט עצמאי, יציב ופיסולי; מצד שני הוא שומר על תחושה של רכות, כמעט נשימה, כאילו החומר עדיין נמצא בתנועה.
שמה של הסדרה, TRACE, מדויק משום שאינו מתאר רק צורה, אלא פעולה. עקבה. סימן שנשאר אחרי מגע, אחרי תנועה, אחרי גוף. הכלים אינם נראים כמו אובייקטים תעשייתיים סגורים, אלא כמו מבנים אורגניים שנושאים בתוכם זיכרון של ידיים. הקפלים, הפתחים, הקימורים והמתחים בחומר יוצרים אדריכלות קטנה של עור, מבנה זעיר שמחזיק חלל פנימי, אך גם פני שטח חיים. הביוגרפיה החומרית של לובטון מעמיקה את הקריאה בעבודות. היא ממשיכה לעבוד עם הכלים המקוריים של סבה, סנדלר שמעולם לא פגשה. המפגש הזה בין כלי עבודה שנשמרו מדור קודם לבין שפה עכשווית של פיסול ועיצוב יוצר רובד נוסף: לא רק מלאכה, אלא המשכיות. לא רק חומר, אלא ירושה. לא רק אובייקט, אלא קשר בין ידיים שלא נפגשו בזמן.
במילאנו הציגה לובטון לא רק את TRACE, אלא גוף עבודות רחב יותר של Luvaton Studio, הממקם את העור כחומר פיסולי, מבני ואקספרסיבי בזירת העיצוב העכשווי. בין הסדרות שהוצגו נכללות HEALED TATTOOED, שנוצרה בשיתוף פעולה עם אמני קעקוע ובוחנת את העור כמשטח וסיפור; REBLOOM, העוסקת במתח שבין קשיחות לרכות ובהשראת רגעי שינוי בטבע; RUSTED, הבוחנת את האמת החומרית של העור דרך תגובות טבעיות, חמצון וטביעות בוטניות; SLICE, שנולדה מתוך מגבלות העור הגולמי; ו־TOHA, המבוססת על מערכת עיצוב חכמה הנשענת על טכניקות מסורתיות. מה שמחבר בין הסדרות אינו רק החומר, אלא שאלת היחסים בין שליטה לוויתור. לובטון אינה “כופה” צורה על העור במובן התעשייתי. היא מנהלת איתו דיאלוג: מאפשרת לו להגיב, להתעקם, להחזיק מתח, לחשוף את גבולותיו. בתוך הדיאלוג הזה נולדת שפה שאינה לגמרי עיצוב מוצר ואינה רק פיסול. היא נמצאת באזור ביניים, בין אובייקט שימושי לאובייקט טקסי, בין כלי לגוף, בין חומר לזיכרון.
העובדה ש־Luvaton Studio עובד גם עם אדריכלים ומעצבי פנים על הזמנות מותאמות ועל מיצבים תלויי־מקום מדגישה את הפוטנציאל האדריכלי של העבודות. אלה אינם רק כלים המונחים על מדף. הם יכולים להפוך לנוכחות פיסולית בתוך חלל, לאובייקטים שמחזיקים חומריות, צל, קו, זיכרון ותנועה. במרחבים יוקרתיים, שבהם חומר ואווירה הופכים לחלק מהחוויה, העבודות של לובטון מציעות שפה שאינה צועקת, אך קשה להתעלם ממנה. במובן הזה, TRACE הוא יותר מסדרה של כלי עור. הוא הצעה לחשוב מחדש על היחס בין גוף לאובייקט, בין מלאכת יד לעיצוב עכשווי, בין מסורת משפחתית לזירה בינלאומית. העור, אצל לובטון, אינו רק חומר שנחתך, נתפר או נמתח. הוא חומר שזוכר. חומר שמחזיק עקבות של תנועה, של ידיים, של דורות, ושל גוף שנמצא, גם כשהוא כבר איננו בפריים.
TRACE, 2026
פרויקט של טליה לובטון / Luvaton Studio
עור בצביעה צמחית בת־קיימא
הושק ב־SaloneSatellite, שבוע העיצוב במילאנו 2026
צילום: טל שחר / Luvaton Studio