תמונות מחיי אישה – דבי אשרת

תערוכת היחיד של האמנית הרב תחומית דבי אשרת, המתקיימת לא באקראי, בחודש האישה הבינלאומי, עוסקת בהיבטים שונים של חייה כאישה. דבי היא רנסנס של תרבות, של אסתטיקה, של יופי מעצים ושל שימת לב לפרטים הקטנים. היא קלאסיקה, והיא משוחחת שיחה אינטימית נשית ופרטית עם כל צופה וצופה ביצירותיה. התערוכה הנוכחית היא סיכום זמני כאשר אשרת מושכת חוטי קווים המסתעפים ומסתבכים ממנה החוצה. מסעות של התפתחות, מסעות של ילדות ובגרות, מסעות נשיים, מסעות רגשיים, מסעות של כאב. התערוכה משולה לזרקור המאיר אירועים של שמחה ושל עצב, אירועים של ילדות ואבלות, אירועים של בגרות והתבגרות, אירועים של נוכחות וטקסיות. היצירות משקפות את כברת הדרך שעברה האמנית בחייה, בכל הנוגע לעיסוק בנשיות, ובאופן ספציפי במורכבות שבין אינטימיות ובין בדידות. המעברים והחיבורים בין המחט הפוצעת את הבד, ובין ה"נקיות" שלו, יוצרים מערכת מורכבת, שבבסיסה תלות אינהרנטית בחומרים השונים, השואפים לעצמאות אך מתמזגים לכדי קולאז' שלם. באמצעות צבעוניות זהירה היא מייצרת משחק עדין בין עולם האופנה לבין עולם כלל לא זוהר של קושי והתמודדות. יש שהרקמה מופיעה כמשטח של צבע, ויש שהיא נוכחת כרישום צבעוני מרומז ורווי תנועה. סופרפוזיציה של רקעים בצבעים "טבעיים" המתאחדת על ידי חוט שלפעמים מספר סיפור ומעורר זיכרון.

העבודות מעלות שאלות של מלאות מול ריקון, של חיוניות מול כמילה, נגיעות מוחבאות של אבל, מודע או לא מודע בחלקו. היא עוסקת בחקירת חומרים והבאתם לתוצרים סימבולים: מאז ומתמיד בחרה דבי בהתהוות נשיותה ומשמעותה. נשיות מופנמת ומוחצנת (בניגוד להווייתה שלה), המשתקפת בהיבטים תרבותיים וטקסיים שונים, בכוחה של אישה ובאסתטיקה שלה לאורך כל מסע חייה.היא רוקמת סיפורים בתה, מציירת, רושמת, צובעת ורוקמת על שקיות תה משומשות (Ready Made, מחזור וקיימות), וכדבריה: "כך אני מצליחה להחיות חומר ישן ולחבר את הפרטים הקטנים לשלם הגדול מסך חלקיו. אני רוקמת את רקמת חיי, מתכתבת עם עולם הקראפט, עם מלאכות נשיות קדומות המהדהדות את שפתה של "האם הגדולה". כך אני יולדת ויוצרת את החדש העכשווי האקטואלי שלי." יצירותיה מעבירות סוג של געגוע, תום, והזמנה להתבוננות פנימית, זרקור על מסתורין, סוד שצריך לפענח, משהו שמצריך חיפוש עצמי. תהליך היווצרות החיים והלידה אף הוא מקבל מקום בתערוכה זו, והיא אומרת: "הוא מרכיב חשוב בחיי כאישה . . . פיזית בלידת ילדים ורוחנית כאשר אני מגלה את עצמי, "יולדת את עצמי", ומתמודדת עם המציאות הפנימית והחיצונית בכל פעם מחדש". כמאסטרית ברייקי דבי משלבת את הידע שלה ומחברת אותו לאמנות:"כנשים אנו נוגעות באנשים רבים. אנו יודעות שכף ידנו היא מעין חיישן. אנו קוראות את האדם בו אנו נוגעות, בין אם בחיבוק או בליטוף, או רק על ידי מגע בכתף. אם אנו מחוברות ל- La Que Sabe, אנו יודעות מה אדם אחר מרגיש כשאנו חשות אותו בכפות ידנו. יש הקולטות את המידע בצורת תמונות או אף מילים, המלמדות אותן על מצב הרגש של הזולת. ניתן לומר שבידיים יש רדאר כלשהו. הידיים אינן רק קולטות, אלא גם משדרות . . . . ידיעה הזו הייתה והיא עדיין נחלתן של נשים זה מאות בשנים, והועברה מאם לבת".מתוך: "רצות עם זאבים" – ארכיטיפ "האישה הפראית" – מיתוסים וסיפורים, מאת קלאריסה פינקולה אסטס.

מספר יצירות המוצגות בתערוכה, נוצרו בעקבות סיפור אישי כואב שחוותה המשפחה. אשרת חשפה באומץ את סיפור חייה של ביתה הסובלת מפוסט טראומה עקב התעללות נפשית שחוותה על ידי מפקדה במהלך שירותה הצבאי. היצירות נוצרו בעקבות שירים, מכתבים ומשפטים מיומנה האישי של הבת שעובדו על ידיה ליצירות אמנות."הקול הוא קול הבת והידיים ידי האם".יצירה ייחודית שתוצג היא מעין שמיכה שמטרתה לעטוף ולחבק את נגה באנרגיות של אהבה וחום מכל אחת ואחד שהנושא נוגע לליבו, ושיתף/ה מלל, סימבול או ציור המשמשים חלקים של פסיפס טלאים ענק שחוברו ליצירה אחת גדולה באורך של למעלה מ- 3 מטר.סימבולים של שמלה שיוצגו בתערוכה משמשים ככיסוי לימים יפים וטובים, ומהווים עזר ליציאה מהשתבללות פנימה, אל העולם החוצה.אומרת דבי: "אני רואה את החיים כשילוב של גם וגם . . . גם כאב וגם שמחה, גם מר וגם מתוק. השמלה מסמלת בעיני משהו נשי, רך, חיובי, יפה ומשחרר.במסגרת הנושא "מצמיחה כנפיים ועפה לחופשי", אשרת מבטאת את כמיהתה להתרומם מעל קשיי היום יום ומורכבות החיים, להשתחרר ולעוף לחופשי.