דיגי דקל בתערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב

האוצרת טלי תמיר על התערוכה : דיגי דקל, בעברו צלם עיתונות (עיתון "חדשות"), במקצועו הקיבוצי מומחה לרצף גנטי של זן המג'הול ודקל-נור במטעי התמרים של קיבוץ סמר בערבה, מורה לצילום ומדריך טיולים, מציג בבית האמנים בתל אביב תערוכת יחיד מאז'ורית לגביו, שמסכמת מפעל-חיים. הוא חוזר אל הארכיון הפרטי שלו על מנת למיינו מחדש, ולשרטט מתוכו מהלך חיים בן שלושה פרקים, שמשקפים את חוליות החיבור בין תחנות חייו: העיר הרומנית יאש (Iasi), מקום לידתו (1958) וילדותו המוקדמת, עד גיל 7; תל אביב, לשם היגר עם הוריו ב- 1964 ובה למד ובגר; קיבוץ סמר, אליו הצטרף עם גרעין נח"ל ב-1976 ובו הוא חי עם משפחתו עד היום. 

דקל שייך לקבוצה ההולכת ומצטמצמת של צלמים ששומרים אמונים לצילום האנלוגי. אך שלא כמו בפרקטיקה המקובלת בשדה הצילום, הוא פועל כנגד תכונת היסוד של הטכניקה ומבטל את אופציית השכפול והשעתוק. הצילומים המוצגים בתערוכה הנם פיתוחים אנלוגיים המודפסים על ניירות צילום, לאחר שכל אחד מהם עבר טיפול ידני באמצעות נוזלי הכימיקלים של תהליך הפיתוח. במקום לשטוף את הכימיקלים, כנהוג, מבריש דקל באמצעותם את נייר הצילום (הפוזיטיב) שזה עתה יצא לאור, מכתים אותו וחורץ את גורלו ליחידיות שאינה ניתנת לשעתוק: זה האחד, נגעתי בו. 

למרות שצולמו בסדר הפוך מבחינת ציר הזמנים הריאלי, הצבת התערוכה בחלל חוזרת לסדר הלינארי-ביוגרפי: צילומי עיר הולדתו יאש (יאסי), שצולמו בין השנים 2016 – 2019 בשלושה ביקורים עוקבים, הם המאוחרים ביותר בתערוכה. העיר יאש, השנייה בגודלה ברומניה ובעבר עיר הבירה של נסיכות מולדובה, היא עיר אוניברסיטאית עתירת מוסדות תרבות שמשמרת פאר אירופאי של ימי עבר. צילומי-יאש של דקל, משלבים מבט של תייר זר המשקיף מבחוץ עם זיכרון עמום של ילד החוזר לרחובות ולמראות בהם גדל. מבעד לסימנים הידניים של הכימיקלים מבליח נוף אורבני אירופאי, מציצים גשרים נישאים, רצפות פסיפס מעוטרות ובית אופרה, שמשתקף מתוך השילוט המואר בתחנת המטרו הסמוכה אליו. תיירת צעירה מצלמת סלפי על רקע הנהר וילדים-נערים, כעין בבואה מדומיינת שלו-עצמו כבן המקום, משקיפים עליו מקורות הגשר הגבוה. צילומי תל אביב, המעלים דימויים ישנים יותר שצולמו בשנות ה-90 של המאה הקודמת, מתמקדים בצומת הרחובות ארלוזורוב בן יהודה, שם השתכנה משפחת דסקל (לימים דקל), ועד רחוב אלנבי, כיכר מוגרבי וסביבתם. שלטי רחוב מבצבצים מבעד להברשות של נוזלי הפיתוח, שוקעים ומהבהבים לסירוגין. פועלי ניקיון עם כליהם ועוברי אורח אנונימיים מזכירים את האורבניות האחרת של תל אביב, בטרם הפכה לעיר מגדלים מנצנצת. 

הפרק השלישי, של צילומי-סמר, מתחיל אי-שם באמצע שנות השמונים ונמשך עד תחילת שנות האלפיים. בפרק זה בולט הניגוד בין מרחבי המדבר השוממים לבין הקרבה האינטימית של הקהילה הקיבוצית הקטנה, שחבריה יושבים יחד, שרים, חוגגים או מתקבצים סביב קברו של אחד החברים. המבט מתקרב ומתרחק לסירוגין ושומר על המתח בין הרצון לשייכות לבין ההדף לאחור, אל זיכרון של הגירה וזרות. דקל מצלם ומעמעם, מחבר בין טכנולוגי לידני, ומציע היבריד חדש של צילום-ציור.

טרילוגיית מרחק: דיגי דקל

אוצרת: טלי תמיר