תערוכת יחיד לאמנית מנוחה כהן –"שמילאת"

"בבית ניהלו חיים מאד ליברלים.  מגיל צעיר נתנו לי לצייר, למרות שלמדו כל היום תורה והקפידו על "לא תעשה לך כל פסל ותמונה". הורי סידרו לי חדר קטן בבית, שרק אני יכולתי להיכנס אליו ולצייר. אמא שלי הבינה שאני שונה מאד מיתר ילדיה ולמזלי היא העצימה את השונות שלי" אומרת מנוחה בגאווה. לימים התקבלה למדרשה לאמנות בבית ברל שם זכתה ללמוד אצל יאיר גרבוז. "במכוון לקחתי אצלו את כל הקורסים שלימד ולאט לאט ראיתי איך מתפתחת ההערכה שלו כלפיי. באמצעות  גרבוז הצלחתי לשנות את צורת החשיבה שלי. גרבוז אתגר אותי, וניתן לאמר שבזכותו נפקחו לי העיניים" אומרת כהן. בעלייה שנקראה "על כנפי נשרים " של יהודי תימן נלקחו מהם התכשיטים ולא הוחזרו . התכשיטים שנלקחו, קיפלו בתוכם סדרים חברתיים-דתיים, הלכתיים, ומארגני חיים. בין גורמי העלייה לגורמי הקליטה היתה הסכמה "לערטל' את העולים מנכסיהם לפני עלייתם ארצה וקליטתם בחברה החדשה, על ידי ויתור על נכסיהם החומריים שהיו דלים, וכן על נכסי הרוח והתרבות, משום שסומנו כמבטאים עבר ואינם רלוונטיים לכור ההיתוך ולעתידם בארץ ישראל.  חשוב לציין, שהתעודות, חפצי פולחן , תכשיטים, כלים ואבני חן לא הוחזרו לבעליהם. לכך נוספו מעשי ניצול, רמיה ושוד ממניעי בצע כסף. העולים נצטוו להשאיר ספרי קודש, תכשיטים מכשירי צורפות, אבנים יקרות, כסף וחוטי כסף. בנוסף, נאמר להם, שכסף וזהב שמקורם אינו מארץ ישראל נחשבים שם כטמאים, ולכן אסור לקחתם למטוס. עליהם להיפטר מדברי הערך על ידי מכירה או הפקדה לצורך מכירה, במועד מאוחר יותר.צמצום בהיקף ובמגוון של התכשיט התימני יצר אפקט שרשרת: מאחר ולא נעשה שימוש בכל הרפרטואר , נעלמו פריטים שהשפיעו על יוצאי יהדות תימן. הכתבת דרישות השוק המקומי יצרה זהות אתנית לקבוצה שהשפיעה על הדימוי העצמי, והיא שיכתבה את עצמה בהתאם. הצמצום בא לידי ביטוי בגודל התכשיט ובסגנון, פישוט המוטיבים, התרחקות מההקשר הטקסי, ריקון המוטיב מההקשר הסימבולי- מאגי והם גם גרמו לשינוי ההקשר התרבותי. 

הצורפות הייתה עיסוק שרובו היה שייך לעולם הגברים.למרות שהנשים היו הצרכניות של התכשיטים, קולן לא נשמע בעיצובו, יצורו ובבחירת התכשיט, מאחר והגבר בחר את התכשיט. הנשים ענדו תכשיטים בכל שלב מחייהן, והם הכריזו על מעמדה החברתי של האישה בכל שלב בחייה. התכשיט קיפל בתוכו סדרים חברתיים-הלכתיים מארגני חיים. סדרים אלו נתנו פומביות ליחסי קניין ובעלות, וקבעו את מערכת היחסים בין המינים, שהוסדרו על פי ההלכה ומנהגים, שאותם קבעו הגברים. התכשיט היה סימן לשליטת הגבר על האישה. התכשיטים סימנו את גוף האישה. מצד אחד הם הדגישו את גוף האישה, אך יחד עם זאת הסתירו אותו. התכשיטים היו כל רכושה של האישה היהודית התימנית. מצד אחד סימן תלות בעולם הגברי אך מצד שני זו הייתה מעין 'הבטחה' לעצמאות כלכלית בעת הצורך.