תערוכת יחיד 'ואניטי פייר' לאמנית מיכל שטיבל בגלרית למון פריים

בתערוכה 'ואניטי פייר' יוצגו ציורי שמן המציגים דמויות נשיות מחופשות ודימויים של ארונות המאפשרים הצצה לפנטזיות והמאוויים הסודיים של הבעלים שלהם, וכפי שכתב הפילוסוף הצרפתי גסטון בשאלאר, "החלל הפנימי של הארון הוא חלל של אינטימיות, חלל שאינו נפתח לכל אחד". התערוכה פותחת לרווחה את הארון הפרטי – לא רק בפני שטיבל אלא גם בפני קהל הצופים. העבודות עוסקות בנשיות ובפנטזיה ומאופיינות במוטיבים מציצניים. יש בהן אווירה זוהרת ומן הזמנה לפלוש למרחב הפרטי, להתבונן ולהציץ אל חייהם וסודותיהם של אחרים. בספר אלגורי מן המאה ה-17, הסופר האנגלי ג'ון בוניאן השתמש לראשונה במונח 'ואניטי פייר' על שם עיירה דימיונית ובה יריד המתקיים ללא הפסק, המסמל את התשוקות הבסיסיות של האנושות לראוותנות ולקלות ראש. התערוכה 'ואניטי פייר' משקפת במידה רבה את אותן התשוקות בהתגלמותן הנוכחית, דרך תיאור מצועף של חברה המציגה עיסוק מתמיד בהנאות סרק והחצנה עצמית ובחיפוש אחר היופי הניצחי. היא גם מאופיינת בטשטוש הגבולות בין הפרטי לציבורי דרך תרבות תיעוד וחשיפה של מה שכביכול לא נועד למבט. בניגוד לאמניות כמו סינדי שרמן או פרידה קאלו, שעוטות על עצמן תחפושות ואביזרים שונים כחלק מהפרקטיקה האמנותית שלהן, שטיבל מציעה מבט מרומז יותר: היא מתבוננת על תחפושות שנשים אחרות עוטות ומאפסנות בארון. הארונות שמציירת שטיבל מכילים בגדי יומיום לצד תחפושות, שהן מוטיב חוזר בעבודתה, סמל לנרטיב של אגדות וטרנספורמציה, עם קווי דימיון למייצגים ומופעים ליריים מפוארים של תצוגות ההוט קוטור. היא רואה בסגנון החיים המודרני מסיבת תחפושות בלתי נגמרת בה המשתתפים עוטים על עצמם אביזרים חדשים ודמויות חדשות.  השקפתה של שטיבל נובעת אולי מתוך ניסיון מתמיד להשתנות ולהמציא את הזהות העצמית מחדש בתקופה שמאופיינת בהתחדשות בלתי פוסקת, כמעט אובססיבית. האביזרים הללו משמשים גם כשיריון לעוטים אותם ומשרתים את הצורך בהגנה על האני האמיתי, הפגיע והלא מפולטר. כבר במאה ה-17 בני מלוכה בצפון אירופה תוארו בציורי דיוקנאות כשהם עוטים בגדים המדגישים את אישיותם האינדיבידואלית, אך גם נענים לקודים חברתיים המשמרים את מעמדם הגבוה ומגינים עליו. פעמים רבות בגדים אלו לא היו בשימוש במציאות, אלא הוכנסו לציורים כמרכיב הפנטסטי או האקזוטי, בדומה לתחפושות של היום. בין הסתרה לחשיפה, עבודותיה של שטיבל מהוות ניסיון לשקף מציאות שנמצאת מתחת לפני השטח ובתוך כך להסיר מעצמה את המסכות והתחפושות ולהאיר דרך הציורים הצבעוניים והבוהקים מקומות חבויים וחשוכים יותר. מכך נובע מתח בין הסתרה וחשיפה על רקע העידן הנוכחי של אידאל יופי ותרבות הצריכה. מסרים אלה עשויים להוות ביקורת מצד אחד ומאידך מדובר במנגנון שממשיך להסדיר ולמשטר את ההתנהלות היומיומית של נשים, אשר נדרשות להחליף תפקידים ודמויות מדי יום. שטיבל לא נוקטת עמדה בוויכוח הזה, אלא מנסה לשקף מציאות אמביוולנטית .