נטע לאופר: אורות רחוקים

על העבודות בתערוכה 

אֶצְבָּרִית 

בלב הגלריה ניצב צבר גדול ממדים הגווע לאִטו. הצמח אינו גוסס בשל היותו כלוא בתוך ויטרינה ללא אור יום, כי אם מחמת כנימה שתקפה אותו. הכנימה – אֶצְבָּרִית ממאירה – הניזונה אך ורק מצמח הצבר, מפרישה רעלנים וגורמת לכפות הצבר להתכסות בשכבה לבנה. גבעולים נגועים מצהיבים, ולבסוף קמלים, מתנוונים ונושרים. מקורו של הצבר במקסיקו. הוא הגיע לאזורנו רק במאה ה-18 והפך להיות מזוהה עם המקום ועם החקלאות הפלסטינית, בהיותו משוכה טבעית, המפרידה בין נחלות. מאז שנות ה-30 של המאה ה-20 השתרש הכינוי "צבר" לתיאור בני הדור הראשון שנולד בארץ והוא הפך לסמל המגדיר את היהודי החדש, הישראלי בן הארץ. לאחר 1948 הפך הצבר סמל לאסונם של הפלסטינים. שיחי הצבר נותרו כעדות כמעט יחידה למאות כפרים, שתושביהם נמלטו או גורשו במלחמה. להיסטוריה סמלית מורכבת זו נוסף אירוע ביולוגי-חדשותי: בקיץ 2013 התגלו במטולה שיחי צבר נגועים באצברית. עד מהרה התפשטה הכנימה ברחבי הצפון ואיימה לחסל את צמחי הצבר בגליל. על פי ההשערה הרווחת, הכנימה חצתה את הגבול מלבנון (שבדרומה התגלו נגעים דומים), אולי בשל טעות ביבוא של צבר עם כנימה "לא נכונה". (האצברית משתייכת למשפחת חרקים, שאליה שייכת גם כנימת הקוכיניאל, שממנה מפיקים זה מאות שנים חומר צבע אדום יקר ערך). בלבנון, לעומת זאת, האשימו את ישראל בהתפשטות הנגע מ"צפון פלסטין". בשנים שלאחר מכן ניסו חוקרי מכון וולקני למגר את האצברית באמצעות שיטות הדברה ביולוגיות שונות, לרבות פיזור אלפי חיפושיות ממקסיקו, אויבותיה הטבעיות של הכנימה.

אשלים

לעיני הנוסעים דרומה בכביש 40, בדרך מבאר שבע למצפה רמון, נגלה מראה מוזר, שכמו נלקח מסרט מדע בדיוני: בלב המדבר ניצב מגדל גבוה, ובראשו אור בוהק, מסמא עיניים. המגדל הוא חלק מתחנת הכוח "אשלים" – מתקן תרמו-סולארי להפקת אנרגיה מתחדשת. המגדל מוקף במאות מראות גדולות, המכוונות את קרני השמש לדוּד מים ענק, הקבוע בראשו. שנים ספורות לאחר הקמת המגדל התברר, שהתחנה אינה כדאית מבחינה כלכלית ואף גורמת לנזקים סביבתיים, אך המגדל נותר על כנו, עדות מסנוורת לכישלון האנושי. בעבודת הווידיאו אשלים משתמשת לאופר לראשונה במצלמת רחפן. הרחפן עולה לשמים ודואה לאִטו, כשרחש הרוח מלווה את מעופו. בחלוף דקות אנו מבינים כי פניו אל המגדל, ואל הוד הנוף המדברי מחלחלת תחושת סכנה. כמו עש הנמשך אל האור או כאיקרוס, שהעז לעוף קרוב מדי אל השמש, הרחפן-מצלמה מתקרב אל האור הנורא ונעלם בבוהק הלבן.  אשלים, בניגוד למרבית עבודותיה של לאופר, מצולמת ביום, בצבע, ונעדרים ממנה בעלי חיים. הווידיאו מצולם כמו ממבט ציפור – אחת מהאלפים, שמצאו את מותן כתוצאה מהחום הלוהט שמייצר המתקן. לצד עבודת הווידיאו מוצגת סדרת תצלומים, שצולמו במצלמה תרמית, המתרגמת את דרגות החום לצבעוניות עזה ורוויה. 

בנדוק

ברחבי הגלריה נשמעת שירת ציפור. הקול העדין בוקע מרמקולים, הקבועים בנקודות שונות בחלל, עובר מרמקול אחד לאחר ויוצר תחושה, כאילו ציפור בלתי נראית לכודה בין קירות הגלריה. בעבודת הסאונד (מדיום שבו היא יוצרת לראשונה, בשיתוף פעולה עם דניאל מאיר) משתמשת לאופר בהקלטת שירת הבנדוק (ממזר בערבית) – הכלאה בין זכר חוחית, ציפור שיר קטנה בעלת נוצות צבעוניות מרהיבות, לבין קנרית, שקולה ערב במיוחד. הבנדוק אינו מעמיד צאצאים, ולכן נדרשות בכל פעם קנרית וחוחית לצורך יצירתו. בעוד שאת הקנרית אין כל קושי להשיג בחנויות ציפורים, הרי החוחית היא ציפור מוגנת, האסורה בציד ובמסחר בישראל. בשל כך התפתח מסחר בלתי חוקי בחוחיות, החוצה את גבולות מצרים, ירדן, שטחי הרשות הפלסטינית וישראל. בשנים האחרונות התפרסמו עשרות מקרים של תפיסת מבריחים, שהסתירו מתחת לבגדיהם חגורות ובהן עשרות כיסים עם חוחיות. זה מאות בשנים שמעמדה של הבנדוק, ציפור נדירה ונחשקת במזרח התיכון, כמעט אגדי, כמי שיש בשירתה כדי להעביר אנשים על דעתם. מיומנות רבה נדרשת להכלאה, לאילוף ולפיתוח השירה של הבנדוק. הזכרים הם בעלי קול ערב, ואילו הנקבות אינן שרות. כאשר נוצרת נקבה מההכלאה, עומד לה רק יופיה, אך פרט לכך אין לה כל ערך ולעִתים היא אפילו משוחררת לחופשי. משמתקבל בנדוק זכר מובחר, לעומת זאת, הוא מטופח ונשמר מכל משמר בשבי. 

הר הרצל

עבודת הווידיאו הר הרצל מתמקדת בחלקת חללי 48' בבית העלמין הצבאי. במהלך שנת 2022 הציבה לאופר שתי מצלמות אבטחה, שצילמו במשך לילות שלמים. את שעות ההקלטה הארוכות כיווצה ללילה אחד וערכה לשני ערוצים, המציגים את אותה ההתרחשות משתי נקודות מבט. מדי כמה דקות מתחלפת נקודת המבט בין הערוצים, מכניסה תנועה, מנערת את הצופים, יוצרת מוטיבציה חדשה להתבונן (כמו בעמדת בקרה של מערכת אבטחה). מדי פעם מבליח זוג עיניים מתוך החשכה, ובעקבותיהן נראה תן מהלך בין הקברים, מטפס עליהם ונעלם. גשם יורד ופוסק. פנסי השביל שדלקו כבים, והשחר עולה. אין זכר לבעלי החיים ששוטטו. השוֹט האחרון הוא בצבע; אבני הריצוף רטובות ובוהקות, הברושים בירוק כהה, הכול אפוף אד של בוקר, וניתן להבחין בכיתוב שעל המצבה: טוביה אורדנג, סבה של לאופר, שעלה על מוקש ונהרג במלחמת העצמאות.באמצעות העבודה מציעה לאופר חלוקות של זמן ושל מקום לאורך צירים שונים, המתקיימים בו זמנית: לכאורה ההבחנה הברורה היא בין אלה שמעל פני האדמה לאלה שמתחתיה, בין החיים למתים, אך באמצעות החלוקה בין יום ללילה נוצרת לפתע הבחנה אחרת בין ממלכת היום, הנמשלת בידי בני האדם, לבין ממלכת הלילה, הנתונה בידי בעלי החיים. והמתים נשארים מתים. 

בתרונות רוחמה

ימים בודדים לאחר 7 באוקטובר נסעה נטע לאופר דרומה במחשבה ליצור פרויקט דוקומנטרי. בעת עצירת פיפי בצד הדרך הבחינה בעקבות חיה ובגללים. כמו גששית הלכה בעקבותיהם, כשהיא מלוּוה בהדי פיצוצים. המהלך הוביל אותה לבתרונות רוחמה, שמורת טבע הממוקמת בנקודה הגבוהה ביותר באזור ומשקיפה על עזה, ושם הטמינה מצלמת אבטחה. מדי כמה שבועות היא שבה למקום כדי לאסוף את ההקלטות מן המצלמה. בין אלפי השניות שנצברו מצאה לאופר שנייה בודדת, "רגע מכריע" – פריים אחד שבחזיתו שועל, פניו אל המצלמה, שתי עיניו בוהקות בלובן (החזר מהאור האינפרא-אדום), וברקע, על קו האופק השחור משחור, הבזק אור לבן, שקרניו נבלמות בעננים שמעל, רישומה של הפצצה בעזה. לתצלום זה יש ודאי "תאום", בדמות תצלום אותה הפצצה מהמטוס, ממבט-על, מגבוה, הוכחה לביצוע המשימה, רישומה של הצלחה. לאופר מציעה לנו נקודת מבט אחרת, מורכבת: התצלום שלה מפגיש את הדרמה הגדולה של המלחמה לחיים או למוות עם מאבק קיום אחר, זה של השועל, בקרב ההישרדות היומיומי שלו בשמורה השוממת והמסוכנת.

הגדה המערבית (מתוך 25ft)

תצלום הנוף הגדה המערבית של לאופר מציע עונג חזותי: עצי זית, טראסות, נוף טרשים ודרך מתעקלת, הנפרשים מקצה לקצה – מעין גרסה דיגיטלית עכשווית לרישומי הפחם היפים של אנה טיכו, המתארים את נוף הרי ירושלים. מבט מקרוב מגלה גדרות ושבילי טשטוש, כתמי האפור של עלוות העצים מפוקסלים, והדימוי מתגלה כדימוי קטוע, שבין חלקיו קווי תפר. התצלום אמנם נטוע במציאות ממשית, אך כל כולו מעשה מרכבה מלאכותי: הוא מורכב ממקטעים שונים, שהולחמו לפריים אחד באמצעים דיגיטליים. המקטעים לקוחים מתוך עבודת הווידיאו 25ft, שיצרה לאופר ב-2016, בה השתמשה בחומרים מצולמים ממצלמות האבטחה של צה"ל הפרושות לאורך גדר ההפרדה (25 רגל הם 8 מ', כגובה הגדר). העבודה מציגה את זירת הפעולה של לאופר – את קו הגבול המתוח, הנתון למבט עוקב וחשדני. היא מחלצת ממנו יופי ומסתורין, ובה בעת מסגירה את "אמצעי הייצור" של הדימוי, הגוררים שובל של איום. 

35 ס"מ

35 ס"מ הוא רוחבם של מעברים בחומת ההפרדה שצורתם צורת האות "ל". הם נוצרו על מנת לאפשר מעבר לאוכלוסיית בעלי חיים קטנים, שעם הקמת החומה נחצה שטח המחיה הטבעי שלהם, תנועתם הוגבלה, ונפגעה גישתם למקורות מזון ומים. במקטע החומה שבין אריאל למודיעין הציבה לאופר בסמוך למעברי ה"ל" מצלמה עם חיישני תנועה, וכך "לכדה" ברשתה 24 דימויים של בעלי חיים, ביניהם דורבן, חוגלה, שועל וצבי, המשתחלים דרך המעבר או עומדים בפתחו. רוחבם של המעברים וצורתם תוכננו כך שיתאימו אך ורק לבעלי חיים, ולא לבני אדם. כך הופכת החומה מגבול אטום לקרום נושם עבור בעלי חיים. בפועל, גם תיקון הומני זה לשיבוש במערכת האקולוגית הביא עמו שיבוש אחר, בלתי צפוי: יחסי טורף-נטרף השתמרו, אלא שהמיקום השתנה. כעת כל מה שעל בעלי החיים הטורפים לעשות הוא לעמוד ליד הפתח, והטרף מגיע ישירות אליהם.