מוזיאון יפו נפתח מחדש לקהל הרחב עם תערוכתו של האדריכל והאמן אבנר שר – אל עבר

האדריכל והאמן אבנר שר יצר לחלל של מוזיאון יפו, עבודות המתכתבות עם ההיסטוריה החומרית והתרבותית של יפו – עיר עתיקה ששימשה כעיר הנמל ההיסטורית של ירושלים, החליפה לאורך אלפי שנים ידיים רבות, חלפו בה תרבויות, דתות ושפות שהותירו חותמן וממשיכה להוות מגרש משחקים לפרויקטים של בינוי שישנו שוב את אופייה. בהשראת חדרי הפלאות ההיסטוריים מתקופת הרנסנס, שהיו המוזיאונים הראשונים בעולם וכללו אוספים אקלקטיים עשירים ומגוונים של אובייקטים וחפצים, יצר אבנר שר בין קשתות המוזיאון מעין ״חדרי פלאות״ שמתבססים על פירוק והרכבה של עבודות קודמות שלו, לצד עבודות חדשות וחפצים מן המוכן שליקט בין השאר גם בביקורים בשוק הפשפשים הסמוך למוזיאון יפו.  עבודות קיר ורצפה המתנוססות במרכז חלל המוזיאון, מלוות בעבודת סאונד של ניר ג׳ייקוב יונסי, אלמנטים תלת ממדיים כמו אובליסקים או משרביות, המוטענים ברמיזות והקשרים היסטוריים, תרבותיים ודתיים, מפות עתיקות שעברו מניפולציות ביד האמן והפכו לתמונת עולם חדש, ויצירות של אדריכלות עכשווית ובנייה חדשה שמתערבות בנמצא כמו נטע זר, ללא שום רצון לתקשר עם המרקם האורבני הקיים. השילוב הלא-הרמוני לכאורה בין חומרים, צבעים וטקסטורות, מזמין את המבקרים בתערוכה להתהלך בין ״ההריסות״ ו״הממצאים הארכיאולוגיים״: התלייה הצפופה, והצבעוניות המובחנת מרוממות את העבודות ״הפגומות״ ונותנת חיים חדשים להן ולידיים שהיו מעורבות בבריאתן. כך, התערוכה ״אל עבר״ – משחק מילים בין המבט החוקר והאוהב שמפנה אבנר שר אל העבר, לבין תחושת הנצח  (Forever)שמשרה חלל המוזיאון – היא בה בעת גם הערה ביקורתית על ההווה ועל תהליכי ג'נטריפיקציה, שיקוף של הכלאה בין מגדל בבל חומרי ותרבותי לבין סלע אנדרומדה, ודיוקן, חדר פלאות של שר עצמו – כיוצר, כאדריכל וכאמן.