לשאול בלי לסגור: על הסרט "וַ'יְנִי (איפה) ידידה"

דבר הבמאית ישראלה שאער מעודד

לפני כשלושים שנה שמעתי לראשונה על דודה ידידה. סיפור של קלסטרופוביה, של מחסן אפל ומאובק, שבמשך שנים היה נעול בתוך עצמו. לאורך השנים צילמתי את משפחתי, אך מעולם לא העזתי לשאול אודותיה. בשום ארוחה או מפגש היעדרותה לא דוברה ביננו. מזה עשורים שהפרשה חורכת את המרחב הציבורי אבל אצלנו שררה דממה.  עט אדום בכתב יד על קרטון קשיח. מילים חגיגיות: "מדינת ישראל. 27.2.1967. תיק 1400/07"90. בפתיחת הפרוטוקולים לציבור הרחב, באתר ארכיון המדינה, מצאתי את התיק החום והדל של ידידה. 3/297 הוא המספר הסידורי שהוענק לה – לתינוקת שנחטפה מסבתי ומאיתנו, בני משפחתה. התיק, אותו גילינו רק לאחר מותה, מסתיר שכבות של כאב עצור. כמעט שבעים שנה חיפשה סבתא את ידידה – היא פנתה לחברי הכנסת, העידה בוועדות ולא הפסיקה לייחל להגעתה. כשהתייאשה, עברה לנקות את ה'קופת חולים', ולפזר כוסות תה מתוק לרופאים בחדריהם הנזיריים. כל כמה שנים הם היו מעניקים לה תעודות הוקרה, אותן הייתה תולה על הקיר בסלונה האפלולי. בערב הייתה מתיישבת על הכורסא, ומקוננת על היעלמותה של בתה. פעם אחת בלבד ניסתה סבתא לספר לי על ילדתה האבודה, אבל אני סירבתי להקשיב. בליבי לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות. באחרית ימיה, סבתא החליפה את הכורסא במיטה, ושכבה בה עד ליום מותה. היא אסרה עלינו להחליף את בגדיה או את מצעיה. ואכן, כמה שעות לפני מותה (כך סיפר דודי) הופיעה התינוקת בחלומה. חמש שנים לאחר שנפטרה אני נותרת עם עדויותיה. מי הייתה דודתי העלומה? מה ראתה אל מול עיניה ברגעיה האחרונים? האם התנגנו באזניה צלילי שיר ערש רכים מפי אחות רחמנייה או שמא שררה בחדרה דממת פלורסנט אילם? אם נפטרה- מה עשו בגופתה ואם אומצה- מי היו הידיים שהעבירו אותה כ'מטבע לסוחרי'? כשבעים שנה אחרי שנעלמה, יש לי צורך עז להעניק נפח וממשות לדמותה ולהשמיע את קול הצעקה של סבתי שהיה אצור בגופה במשך עשרות שנים ושמעולם לא הרשתה לו לצאת. ואת קול זעקתי שלי – על הממסד, על אמונתה התמימה של סבתא בפקידי המדינה, שאכן יחפשו ויאתרו את ילדתה האובדת, ובעיקר על עצמי. על כך שמיאנתי להאמין לה במשך כל השנים.