תערוכת היחיד של האמן והמעצב גרגורי אבו במשכן לאמנות בעין חרוד המוצגת כבר מחודש פברואר השנה. הצליחה השבוע להרגיז ולהתריס וזאת בעקבות ביקור של ילדי גן דתי מגדעונה במוזיאון שמחנכיו והוריו הזדעזעו המיצגים שבתערוכה. אבו התנצל וטען שלא היתה בכוונתו לפגוע באיש. ובכל זאת התערוכה, באוצרתם של ד"ר בת שבע גולדמן-אידה ויניב שפירא, מותירה את הצופים בה נבוכים מול התעוזה וההתרסה הבאה לידי ביטוי בחלק מהמיצגים. לאור הסערה התקשורתית שנוצרה הוצב שלט אזהרה בכניסה לאולם התערוכה המתריע מפני הצגתו של תוכן שעלול לפגוע ברגשות הציבור.
אחד המיצגים שעוררו סערה הוא שריפת שלט שעליו היו חרוטות האותיות של שם ה' שהוא בבחינת חילול השם בקרב אוכלוסייה רחבה בציבור הישראלי. מיצג זה הציף את השאלה שעולה לא אחת על הקו הדק בין חופש הביטוי לפגיעה ברגשותיו של הציבור. וכן השאלה האם גם לאמנות צריכים להיות קווים אדומים? ואם כן היכן הם? נראה כי הגבולות באמנות הולכים ונעלמים וזאת כנראה הודות לפריצת האמנות אל מחוץ לגבולות מוזיאון או הגלריה והיום היא בכל מקום בעיקר ברשתות החברתיות ובחללים לא קונבנציונליים. הפער בין המרחב הציבורי למרחב שבהגדרתו מיועד לאמנות כמו מוזיאון יוצר את הבילבול אך גם כאן נשאלת השאלה האם במוזיאון מותר הכל? והאם בהצבת קווים אדומים לאמנות אנו גוזרים עליה בידוד מהמציאות שהיא חלק ממנה? לאמנות יש אמירה וטוב שהיא נאמרת, היא אמורה לעורר מחשבה ולהניע משהו בתוכנו גם אם זה כעס וביקורת כלפי מה שהיא מייצגת אולם היכן הוא הגבול?ושוב האם יש גבול? וסוגיה נוספת שאין עליה תשובה היא מקומו של האמן במפגש שבין היצירה לקהל, היכן לקיחת האחריות המוסרית של האמן כלפי ההשלכות של עבודתו וכלפי האמנות שהוא מייצר וכל מה שמשתמע ממנה כולל הביקורת והתגובות אליה. זו שאלה שכל אמן צריך לתת את הדעת עליה.
תערוכת היחיד של אבו מציגה סדרת עבודות שיצר האמן יליד 1974, תחת השם "ידעתיך". הסדרה כוללת סרטים המציגים סדרת פעולות שביצע אבו בחמש השנים האחרונות בקצות תבל – באיי לופוטן שבצפון נורווגיה, ביער יקושימה שבדרום יפן, בשמורת עין זיו שבגליל המערבי ובאתר הביזנטי שבטה שבנגב. אבו, המשמש כשחקן, כבמאי וכצלם של סרטיו, שואף להיטמע בסביבה הטבעית ולהיות חלק מהמקום, בהתאם למפנה השמש ולחלוף העונות. התערוכה הנוכחית היא גם תולדה של המפגש של אבו עם המשכן לאמנות, עין חרוד. במהלך סגר הקורונה הראשון, במאי 2020, הוא הוזמן לפעול בתוך אולמות המוזיאון, שהיה סגור לקהל.
התערוכה מפנה תשומת לב לקיימות ולמודעות אקולוגית. אבו שואף להיטמע בסביבה הטבעית מבלי להשתלט עליה, אף שההתרחשות שהוא מחולל איננה צפויה. ברוח "התפילה הטבעית של הלב" של ולטר בנימין, גם הצופה בתערוכה מתחיל לשים לב לפרטי פרטים של העשייה היומיומית שלו עצמו. סדרת עבודות קודמת של אבו, האם אתה שם (2009-14), העלתה שאלה על קרבה לאל או ריחוק ממנו. דומה שהסדרה הנוכחית, שכותרתה מצהירה ידעתיך, עונה על שאלה זו ברוח העידן הפוסט־חילוני הנוכחי, המאופיין בפתיחות ובסובלנות למגוון רחב של אמונות.
אבו מתמקד ביסודות הטבע: אש, אדמה, מים ואוויר. אתרי הצילום שלו מתייחסים לדתות שונות – כנסיות עתיקות, בתי מדרש וחורשות הקשורות לדת השינטו – ואת האביזרים המשמשים אותו בפעולותיו הטקסיות הוא מכנה בשמות בודהיסטיים או קבליים: מתלה דמוי שַׁעַר המסמן מעבר בין קודש לחול, בדומה לשער הטוֹרִיאִי היפני במסורת השינטו; קערות שאופן סידורן בחלל מייצג את מבנה הספירות הקבליות; וגלימות פשתן, המדגישות את נוכחותו הפיזית של האמן, אותן הוא מכנה קאמי וקאזה — "רוח האלים" בשינטו, מושג המעלה גם אסוציאציה של נזירים־לוחמים. המיצגים כוללים פעולות והופעות פיזיות של האמן.
גרגורי אבו: "ידעתיך" – "רק אמנים יכולים לעזור לנו לדמיין את עולם העתיד". במילים אלה פתח מר אריק דנון, שגריר צרפת בישראל, את נאומו לרגל השקת התערוכה JETESAIS(צרפתית ,שפת האם של אבו) שמציג גרגורי אבו במשכן לאמנות בעין חרוד. מילים מדויקות לאור העולם אליו סוחף אותנו האמן גרגורי אבו, עולם אידיאלי בו הכבוד תופס את המקום החשוב ביותר: כבוד לזולת, כבוד לטבע, כבוד עצמי והצורך להתחקות אחר טבעו האמיתי של האדם. גרגורי אבו, דרך ההתבודדויות במקומות בלתי צפויים, בקשר אינטימי עם הסביבה, בצילומים בהם הוא מתבוסס במים או בשלג, מציע הדהוד מהותי לדבר שצריך וחייב לכונן את האנושיות שלנו, תשומת לב קפדנית לרוחניות ולסביבה. השראה ואולי נשימה? מחשבה שצריכה להילקח במלוא הרצינות ביום שאחרי משבר הקורונה.
ניכר כי כוונותיו של האמן נקיות מניסיון לפגוע במישהו מלבד חקירתו את עצמו דרך האמנות כך שהשאלה האם זה מיצג אמנות או התרסה? תישאר פתוחה לפרשנות של המתבונן.
גרגורי אבו: ידעתיך
אוצרים: בת-שבע גולדמן-אידה ויניב שפירא
במשכן לאמנות עין חרוד
החל ב-23.2.2021
נעילה: 15.7.2021