יאיוי קוסאמה (Yayoi Kusama ) יצרה לעצמה שם של אמנית עכשווית מובילה. לאורך הקריירה המפוארת שלה, האמנית היפנית המפורסמת פיתחה שפה ייחודית לאמנות שלה. האסתטיקה שלה מאופיינת על ידי נקודות, פלטות צבעים נועזות וצורות אורגניות, הבאה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר באמנות הדלעת שלה, אוסף של יצירות החוגגות את חוסר היומרנות הקיימת באובייקט הזה- הדלעת. בימים אלו מוצגת תערוכה רטרוספקטיבית מקיפה של האמנית במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה שדורגה כאחת מעשר התערוכות החשובות והגדולות בעולם לשנת 2021, היא תוצג במסגרת שיתוף פעולה עם סטודיו קוסאמה בטוקיו ועם מוזיאון מרטין-גרופיוס-באו בברלין, ממוסדות האמנות המובילים באירופה. התערוכה עצומת הממדים,מציגה את תקופות היצירה העיקריות של האמנית בקריירה בת למעלה משבעים שנה ומוצגים בה כמאתיים עבודות וארבעה "חדרי אינסוף" (חדרי מראות ייחודיים), כולל עבודות חדשות שמעולם לא הוצגו. כאמור,התערוכה מאורגנת על ידי גרופיוס-באו, ברלין, בשיתוף עם מוזיאון תל אביב לאמנות; אוצרות: סטפני רוזנטל וסוזן לנדאו.התערוכה תוצג עד 23/4/22. לכו לראות!
אהבתה של קוסאמה לדלעות עיצבה באופן משמעותי את האמנות הדלעות במשך למעלה מ-70 שנה. בין אם הופיעו כרישומים מפורטים, פסלים ציבוריים או מייצבים סוחפים, הפרשנויות המסוגננות של קוסאמה לדלעת הצנועה הפכו לכמה מיצירותיה הידועות ביותר – והן בין יצירות המופת האייקוניות ביותר של האמנות העכשווית.את אהבתה של קוסאמה לדלעות ניתן לייחס לילדותה המוקדמת, אותה בילתה במאטסומוטו, יפן. קוסאמה, שנולדה למשפחה חקלאית בשנת 1929, החלה לצייר תמונות של דלעות כתלמידת בית ספר יסודי. בתקופה זו החלה האמנית לחוות הזיות חיות, שמאז היא מייחסת להן השראה מאחורי רבים מהמוטיבים המיוחדים שלה: נקודות, פרחים וכמובן דלעות. בניגוד לנקודות והפרחים – שהצורות ההזויות שלהם הפחידו את האמנית המתהווה – קוסאמה מצאה נחמה בדלעות, וציינה כי היא "הוקסמה מצורתן המקסימה והנעימה" כבר במפגש הראשון שלה. "הפעם הראשונה שראיתי דלעת הייתה כשהייתי בבית ספר יסודי והלכתי עם סבא שלי לבקר בשטח גדול לקצירת זרעים", נזכרת קוסאמה "והנה זה היה: דלעת בגודל ראשו של גבר. . . זה מיד התחיל לדבר אליי בצורה מונפשת ביותר".
אהבתה של קוסאמה לדלעות נמשכה גם בשנות העשרה שלה. למעשה, בגיל 17, היא הפכה את חיבתה לדלעות לציבורית בתערוכה נודדת שקיימה. עם זאת, לאחר הופעת הבכורה הגדולה שלה מוטיב הדלעת נעלם מתיק העבודות של קוסאמה במשך עשרות שנים, שכן האמנית החליטה להתמסר במקום זאת לאמנות המייצג.אולם בשנות ה-70 וה-80 גילתה קוסאמה מחדש את תחומי העניין האמנותיים שלה בדלעת. במהלך תקופה זו, היא החלה ליצור ציורים והדספים של הנושא. בנוסף לקליפות המנוקדות הייחודיות שלהן, ערכות הצבעים החיות והצלליות הבולבוסיות שלהן, ניתן לזהות את הדלעות שלה (שהיום נותרו ללא שינוי ברובן) באנתרופומורפיזם שלהן – מאפיין שאפשר אולי לייחס לחזיונות ההזויים המוקדמים של קוסאמה של דלעת מדברת. "אני אוהבת דלעות", אמרה האמנית ב-2015, "בגלל צורתן ההומוריסטית, התחושה החמה והאיכות שבהן הדומה לאדם". בשנות ה-90 הבינה האמנית במלואה את היכולות הפיסוליות של הסקווש כאשר בחרה לשלב אותה באחד מחדרי המראה המפורסמים שלה, סדרה של מיצבים אינטראקטיביים המזמינים את הצופים לשוטט בסביבות סוריאליסטיות. קוסאמה יצרה את חדר מראה (דלעת) לתערוכה ב-1991 בגלריית הטלוויזיה של פוג'י, חלל פופולרי נחשב של האמנות העכשווית ביפן. כדי ליצור חדר מראה (דלעת), קוסמה כיסתה את הקירות, הרצפה והתקרה של החדר במעיל של צבע צהוב מעוטר בנקודות שחורות. במרכז החלל היא התקינה קוביית מראה מלאה בדלעות מנייר מאצ'ה. מבעד לפתח דמוי חור הצצה, יכלו המבקרים לראות את מדבקת הדלעת המאולתרת הזו, שבשל פנים הקובייה המשקפת, נראתה כמו מיצג אינסופי. ב-1994, קוסאמה שוב פנתה לפיסול כאמצעי לתעל את אהבתה לדלעות. עם זאת, הפעם היא בחרה לדמיין את המוזה שלה כפסל מסיבי ועומד בפני עצמו. הדלעת הצהובה המנומרת הזו ניצבת בקצה המזח באי נאושימה הידוע באוסף ההולך וגדל של אמנות עכשווית פסל זה שיחקה תפקיד מרכזי בקריירה ובמורשת האמנות העכשווית של קוסאמה.ב9 לאוגוסט האחרון נסחף הפסל בשל הטייפון שפקד את האי וכעת הוא בשיקום. יציר זו הניחה את הבסיס לפסלים המאוחרים של קוסאמה באוויר הפתוח, שאותם היא ממשיכה ליצור עד היום.
קוסאמה יצרה כמה יצירות חדשות של אמנות דלעת מאז תחילת המילניום החדש. ב-2016 ו-2017, בהתאמה, היא הציגה לראשונה שני חדרי מראה חדשים בנושא דלעת – בשם כל האהבה הנצחית שיש לי לדלעות ורוחות הדלעות ירדו אל השמים. בנוסף להמחשת אהבתה לכל החיים לדלעות, מיצבים אלה מסתמכים על כמה מהנושאים האופייניים של קוסאמה, כולל "אינסוף, החזרה הנשגבת והאובססיבית", אשר תורמים לחווייה סוחפת עבור המבקרים. כאמור, נוסף על המיצגים הנודדים הללו, פסלי הדלעת של קוסאמה צצו במרחבים ציבוריים ובאוספים פרטיים ברחבי העולם, מהמוזיאון הפתוח של קירישימה במחוז קגושימה ועד לאחוזת דונום בארץ היין של קליפורניה. "הרצון שלי ליצור יצירות של דלעות עדיין נמשך", היא חשפה ב-2015. "יש לי התלהבות כאילו הייתי עדיין ילדה".
קוסאמה מרבה ליצור סביבות שאופפות את הצופה, בהן "חדרי אינסוף" מחופי מראות ומיצבים גדולי ממדים — את שני האחרונים שבהם יצרה במיוחד עבור התערוכה הנוכחית במוזיאון תל אביב לאמנות — המבקשים להעניק לצופה חוויה רב־חושית סוחפת ומהפנטת. האינסוף והעֲלָמה עצמית הם נושאים חוזרים בעבודותיה של קוסאמה. דגמים אובססיביים של נקודות ורשתות מכסים משטחים בתבנית חזרתית אינסופית, ומראות מייצרות חללים מסחררים המשכפלים את מבטו של הצופה. קוסאמה מטשטשת את הגבול בין האדם לבין העולם הסובב אותו, בשאיפה להתרחבות ולהתפשטות עד אין קץ.בתערוכה 4 חדרי אינסוף: 2 חדרי הצצה ו־2 חדרים שיש להיכנס אליהם.חדר האינסוף, אורו האינסופי לנצח של היקום מאיר את החיפוש אחר האמת, חשוך וקטן, וכולל חללים מחופי מראות ובהם אורות לד שצבעיהם משתנים באיטיות.