ג'יבריש אני מדברת אליך – בתיה שני, עבודות רקמה

התערוכה "ג'יבריש אני מדברת אליך" של האמנית בתיה שני, הייתה אמורה להיפתח באוקטובר 2023. שני עמלה עליה במשך למעלה משנה, העבודות הנבחרות כבר הגיעו לסטודיו ממוסגרות וממוקמות, מוכנות לתלייה בחלל התצוגה. ואז הגיע שביעי באוקטובר וכל שהיה לפניו, נאלם ונדם. לדברי האמנית שמוקד יצירתה בתערוכה הנוכחית עוסק בשפה, היא חשה שהמלים נעתקו וניתקו ממנה, כאילו אין בהן יותר את היכולת לבטא תחושות ומחשבות. סימנים אחרים מביעים את מה שהמילים כבר לא מצליחות ומייצרים מעין שפת ג׳יבריש חלופית לשפה המוכרת. באין מילים מלוות, שני שקעה במלאכת רקמה סיזיפית ואובססיבית שהייתה לה כמלמולי תפילה מחזקת ושומרת נפש. העיסוק השייטתי החוזר והנשנה בבדים ישנים ומשומשים שהמחט הפוצעת והחוטים החודרים, מפיחים בם חיים חדשים, הפך למרחב מוגן למחשבה ולמגן ללב. מבחר מהעבודות החדשות האלו התווסף לתערוכה הנוכחית שנפתחת כעת לציבור בין שני ימי זיכרון לאומיים. הבדים הפרטיים שסופגים הכל, מצליחים כאן להיוולד מחדש, לנשום שוב  ולהתעורר לחיים במציאות אחרת. הקשר בין השפה למלאכת האריגה הוא עתיק יומין. כבר בתרבות הקלאסית מלאכת האריגה הוקבלה למלאכת מארג המילים של המשורר השט במרחבי השפה ותופר מילים ליצירת שיר. קשר זה עולה באופן מקורי מהעבודות של בתיה שני. במעשה הרקמה שלה, היא מקנה משמעויות לשפת ג'יבריש בה צפים זיכרונות ועולות מחשבות הנגלות באותיות, הברות, מספרים ומילים. גם המצע של בדים ישנים עליו היא בוחרת במכוון לרקום, רווי רבדים רבים הנטענים במשמעויות. אלו הם בדי ריפוד , סדינים , שמיכות מפות וקרעי בגדים ששימשו אותה ואת משפחתה במשך שנים, ובהם מוטבעים החיים עצמם – הרצונות, התשוקות, החלומות, האכזבות, הפציעות, ימי החולי והאבל,  רגעי האושר, השמחה והעצב. ביצירתה של שני, הרקמה, המחשבה והמילים נלכדות יחד לחבר שפה אחת. רקמה אנושית הופכת לרקמת חוטים בעבודה שבמרכזה המילה connect מוקפת רשת חלקיקים המזכירים צורה של תא ומתפשטים כרקמה של מחשבות במוח האנושי. בכותרת העבודה "לי כל תך נושא מזכרת" הנקראת כפרפרזה על מילות השיר "לי כל גל נושא מזכרת" (רותי מאת חיים חפר), כל תך רקמה שחוזר על עצמו במהלך האריגה, מייצג תא שמכיל זיכרון וגעגוע. בעבודה "פריחה מילולית", דימוי המוח הופך לפרח שפורח בין שפע של רעיונות הצומחים סביבו. התנועה מתגברת בעבודה  all over ('קוּלית'), בה דימויים מעוגלים של רעיונות שונים מרחפים באופן חופשי במעין מרחב קוסמי, כאשר כל רעיון הוא עולם בפני עצמו. בעבודה "מאחד עד מאה", הדימויים נעשים צפופים יותר ויותר, כך שנוצרת זרימה מחשבתית בה המילים מוחלפות במספרים, כאילו אין כבר בכוחן לתאר את המחשבות הנרקמות. בכמה עבודות נעדרות כיתובים, מבטו של הצופה אינו מכוון יותר על ידי מילים ומספרים. הדימויים המופשטים נדמים בהן כסימנים מזוהים, אך לא ניתן לקרוא אותם באמצעות השפה המוכרת. סימנים אלו, שאינם זקוקים למילים, שכן הם המילים עצמן, מתגבשים לכדי קומפוזיציות הרמוניות ויוצרים מעין שפה חדשה וחד פעמית, אשר עבור המתבונן היא ג'יבריש שמשתייך לעולם המציאות, אולם מקורו אבד והוא בלתי ניתן לפענוח.  בתיה שני עוסקת במהות השפה ורקמת המחשבה, ככותרת עבודתה "רוקמת את עצמי לדעת", פעולת היצירה האובססיבית והשיטתית שלה מבוססת על ידיעה ועל חופש. אלו יחד מאפשרים לה  מחשבה פואטית המעוגנת בכללים ממסגרים. החוטים שנטווים בידה לוכדים רעיונות וזיכרונות הנארגים לכדי יקום חדש אשר מגן על קיומם.