ברכה גיא בתערוכה חדשה בבית האמנים בתל אביב

אַךְ בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר

 

מוּצָף נְגוֹהוֹת וּנְשִׁימַת

 

יָם

 

כַּאֲשֶׁר צִיַּרְנוּ שׁוֹשַׁנִּים

 

בַּדִּירָה הָרֵיקָה,

 

הָיְתָה בֵּינֵינוּ קִרְבַת נֶפֶשׁ

 

דַּקָּה –

 

כִּי לָצוּד אֶת הַקַּו הַנָּכוֹן

 

בִּסְבַךְ שֶׁל קַוִּים רוֹעֲדִים

 

וְלִבְנוֹת אֶת רַכּוּתָהּ הָאֲצִילָה

 

שֶׁל הַשּׁוֹשַׁנָּה

 

עִם תְּקִיפוּת הַגִּבְעוֹל הַדַּקִּיק

 

מִמִּשְׂחָק שֶׁל כְּתָמִים –

 

הַרְפַּתְקָה מַרְהִיבָה.                  

 

 זלדה, מתוך: "כאשר ציירנו שושנים"

 

 

בין שושנים צחורות רכות הנתונות בתוך אגרטל זכוכית שקוף באחת מעבודותיה של ברכה גיא מבצבצת אחת אדומה, בודדה, שנראית כאילו היא כמעט נמחצת תחת אחיותיה הדחוסות מעליה. הפרחים באגרטל זה הם בשיא בשלותם, ואולי רגע לפני קמילה. כמו התיאור בשירה של זלדה, השושנה האצילה נבנית ממשחק של כתמים, לאחר שהציירת צדה כביכול את הקו הנכון מתוך סבך של קווים רועדים. אגרטל הזכוכית עולה מתוך אופל שחור, אשר מואר במעט באמצעות מספר עלי כותרת שנשרו, והבהקים בודדים של אור מוזהב. נדמה שאגרטל זה מטמיע בקרבו את מכלול המחשבה האמנותית העומדת מאחורי יצירתה של האמנית ברכה גיא.שושנים לבנות ואדומות עומדות במוקד יצירתה של גיא במשך עשורים, ונושאות את מטען החיים לכל גווניהם. בשושנים מגולמות הלידה, היצירה, ההבשלה, השגשוג, בושם הפריחה, החיים הזורמים, כמו גם הנבילה והקמילה הבלתי נמנעת. השושן הצחור הוא פרח, שלפי האמונה בעולם הרומי נוצר מטיפות חלבה של הרה שניתזו כאשר הניקה את הרקלס. השושנים הצחורות הן סמל לטוהר ותקווה, ריפוי ומלכות. השושנה האדומה היא הפיתוי החושני והנשיות שופעת התשוקה, וכאשר נולדה ונוס מבין גלי הים ונישאה על ידי צדפה לעבר האי קפריסין, קיבלו את פניה שושנים שהושלכו לעברה . בהיותה הפרח של אפרודיטה, השושנה היא גם סמל לאצילות ושליטה, וצבע הארגמן של בגדי המלוכה. עם זאת, בהיותה נושאת קוצים, השושנה היא גם השריטה, הפציעה והדימום. מכלול היבטים אלו: החיים, היצירה, השגשוג והפריחה האמנותית, לצד משברים, פציעה ודימום, קיימים לאורך חייה של גיא, אולם נראה שהחיים הזורמים מביאים עימם ללא הרף שפע יצירה המחפה ומשכיחה את הפציעות, וכך ניצחון על איום הקמילה המתמיד. אכן, זר הניצחון המעוגל הוא חלק בלתי נפרד מיצירתה של גיא, שב ונשנה, ומופיע בצורות שונות. זר הפרחים המעוגל, או הגרלנדה, אכן סימל ניצחון בעולם הרומי, ועל כן תחיה ולידה מחדש. עם זאת בהוויה העכשווית הוא מהווה סמל למוות וזיכרון, ועבור גיא הוא מסמל את יופי וניצחון החיים, כמו גם עצב ואובדן. באחת מעבודותיה אף מעטר הזר את ראשה נטול השיער כמעין קורונה (Corona) – זר ניצחון רומי, וכך הוא בבחינת הצהרה על ניצחונה במלחמה הפרטית שלה באחד מהמאבקים בחייה. אגרטל הזכוכית הנושא את הפרחים הוא כמטאפורה לשבריריות הקיום ופְּגִיעוּת החיים. הזכוכית אף עשויה לסמל את שבריריותה של הנפש שנפגעה מצער ואובדן, ואת רצונה של גיא לחבר בין החלקים שנפגעו במהלך מסע החיים.

 

השְׁנִיּוּת בין החיים והמוות מקבלת ביטוי מובהק ברקע השחור המשתקף מבעד לאגרטל הזכוכית, ועוטף אותו מכל עבר. שחור מופיע תדירות ביצירתה של גיא, והיא אף מעידה על כך שאין כמעט עבודה שלה אשר נעדרת את צבע החשיכה והמוות. עם זאת, השחור מתפקד כרקע ממנו מתפרצים החיים, שכן הוא מבליט את הפרחים הבוקעים מבעד לאופל. לכך יש להוסיף את הבהקי האור המעטים הבוקעים אף הם מתוך האפילה. ניצוצות, נתזי אור והבהקים זוהרים מהווים אף הם חלק מרפרטואר הדימויים השוכן באופן תדיר ביצירתה של גיא. ברבות מעבודותיה שלובים עלי זהב, פנינים וחרוזים שכמו בוקעים מתוך האופל השחור. המאור עצמו מופיע ברישומים וציורים רבים של גיא המתמקדים במנורת השנדליר המוזהבת, אשר אף בוקעת לעיתים מתוך אופל שחור. מנורת השנדליר על בדיה של גיא היא כמלכה זוהרת באור יקרות, וההתמקדות בדימוי זה כשלעצמו היא בבחינת הצהרה אודות ניצחון החיים ומלכותה של היצירה השופעת. האור סימל את האלוהות כמקור לשפע וטוּב אליו שואף האדם, כפי שעולה מדבריו של ההוגה הרומי בן המאה השניה לספירה פלוטינוס: ובהיגלות האור הזה לאדם, יתפעם ויימשך אליו, נהנה בלהיטות מזיו האור הנוגה עליו […] והנפש, בסופגה לתוכה את הזרם השופע משם, נאחזת התפעמות, נסחפת בשכרון ערגונה, ומורדפת כמיהתה, ואז היא נהיית כולה כוסף-אהבה […] אך בחדור אליה משם כעין קרן-אורה מחממת היא מתחזקת ומתעוררת, פורשת כנפיים […] היא נוסקת כמו מכוח זכרון, אל משהו אחר, שגיא יותר. התשוקה של הנפש להתמזג עם העולם האלוהי, ולספוג ממנו שפע וקדושה הינה עתיקת יומין. הגורם המתווך בין הנפש שבעולם הארצי ליופי השמימי שבעולם האלוהי הוא קופידון. בהיותו מכונף, קופידון הוא אל מתווך, כמו אלים מכונפים-מתווכים נוספים כגון פסיכה אהובתו, ניקה אלת הניצחון, והרמס בעל הסנדלים המכונפות. התיווך מתבקש, שכן האדם נטוע בעולם החומרי, הארצי, אולם נפשו שואפת בגעגועים וערגה מעלה, אל מקורה בעולם השמימי ממנו היא התנתקה, ואשר בו שוכנים האור והיופי האלוהי הנשגב. השחרור של האדם מכבלי הגשמיות ניתן להיעשות באמצעות היצירה, התשוקה, וכח האהבה, וקופידון הוא הדיימון הנוטע תשוקה לאהבה וליצירה בלב הנפש האנושית. באופן מפתיע, ואולי לא במקרה, קופידונים מהווים אף הם נושא תדיר ביצירתה של גיא. המלאך הוא כגלגול של קופידון, ואת נוכחותם של מלאכים ביצירתה הסבירה גיא בכך, שהם מלווים אותה מילדותה, מרחפים סביבה, עוטפים אותה, משרים עליה תחושת ביטחון, ומשחררים אותה מהאפילה. המלאכים/קופידונים נוסכים עליה את התשוקה, ותשוקה זו היא המפרה והמחיה, והמאפשרת את רקמת החיים שופעת היצירה. רקמת החיים הופכת מוחשית בעבודות רבות של גיא בטכניקות של רקמה, סריגה, תפירה ושימוש בבדי תחרה. בין עבודות הסריגה בולט השנדליר הסרוג, כמטאפורה לשזירה המתמדת ביצירתה של מאור החיים. כמו החוט של אריאדנה אותו העניקה לתזאוס בכדי שימצא דרכו בלבירינת, מהווה חוט הסריגה של השנדליר את האמצעי לפריצה מתוך החושך אל האור. כמסעו של תזאוס בלבירינת שנועד לחיסול מפלצת המינוטאורוס ויציאה כמנצח אל האור, כך מסעה של גיא הוא לניצחון האור על חושך החיים. במסע זה שלובים שושנים צחורות, שושנים אדומות, עלים נושרים, אגרטלים שבריריים, עלי זהב, הבהקי אור, זרי ניצחון, מנורות שנדליר ומלאכים מכונפים. שחקנים אלו משחקים במחזה חיי היצירה השופעים של האמנית מעל חמישים שנה לכלל הרפתקאה גדולה, ובמילותיה של זלדה, הרפתקאה מרהיבה.