תערוכה בנושא התעללות בילדים בגנים עשויה להיות תערוכה פחות אטרקטיבית בסדרי העדיפויות של מוזיאונים או גלריות. תערוכתה של האמנית פולה פרחי 'Cut Out Doll' שתפתח ב28.10 בבית האמנים בתל אביב היא תערוכה מהסוג הזה היא מביאה את ההשלכות המביכות של התעללות בילדים לקדמת הבמה בצורה חזותית הכוללת פורטרטים פסיכולוגיים קשים. כן ,הנושא רגיש וקשה לצפייה אך ראוי שיוצג וישמע.
אוצרת: נורית טל-טנא, פתיחה: חמישי 28.10.2021 בשעה 20:00, שיח גלריה: חמישי 11.11.21 בשעה 18:00 נעילת תערוכה: 12.11.21
השאלה היסודית הנשאלת כששומעים על תערוכה שכזו היא מדוע שמישהו ירצה להציג תערוכה המוקדשת לנושא זה? התשובה הראויה היא כי התעללות בילדים היא פשע המהווה פגיעה בלתי נתפסת בחסרי ישע, ולמרות שהעבודות הקשות המוצגות בתערוכה יכולות לעורר דאגה מצודקת בהתחשב בפוטנציאל לתגובות שליליות של הצופים, עדיין הסכנה הגדולה יותר היא צנזורה. תערוכה שכזו היא בבחינת חובה וללא ספק חיונית לבריאותה וחוסנה של החברה אם יצירות אמנות אלה יגדילו את המעורבות הרגשית של הציבור עם קורבנות החוויה הקשה הזו. ייתכן כי תערוכות מסוג זה פחות מוצגות מחשש לפגוע ברגישות הצופים. במידה וסיבה זו אכן נכונה זה אינו מתיישב עם תפיסת האוצרות בנוגע להנצחת השואה שהתיעוד שלה הוא בסדר העדיפויות. תערוכה בנושא התעללות בילדים משרתת את אותה מטרה שהיא תיעוד הזוועות והפשע הנורא כלפי ילדים. לכן עד כמה שהתמונות קשות לעיכול הסתרתן על ידי עולם האמנות גרועה עוד יותר. תערוכה מסוג זה היא חובה שכן אי הצגה של יצירות אמנות של התעללות בילדים תגביל את שפת האמנות ותחטיא חלק מהמטרות הרבות המצדיקות את קיומה כגון, להציג, לחנך, לחשוף, לעורר ולתעד.
נורית טל-טנא אוצרת התערוכה מתייחסת לאתגר האוצרתי בתערוכה שכזו :"גוף העבודות Cut Out Doll, מורכב מחלקי זיכרונות מהגיל הרך, ספק התרחשו ספק בדיה. שאפשרי שיקראו כאילוסטרציות לסיפורים שראוי שיסופרו. "אני כ"כ רגילה לאורך השנים לשים את המילים בעבודות, עד ששכחתי איך לדבר" – (פ.פ).העבודות לא נדרשות למילים, תיווכי זה כאוצרת לוקה בחסר, למול מלאכת רקמת טלאי הכאב והאימה, המורכבת מיריעות גזה – תחבושות, חלקי קנבס משומשים, ציורי מים ישנים שנקרעו והתפקדו לשימוש חוזר באמצעות תפירה, החוברים לאמירה שהינה בבחינת ג'יבריש המבקש לזעוק ולמלל את שאירע. אלא כשם שאין ביכולתו של הפעוט לארגן את הסיפור באופן קוהרנטי ורציף ולהשמיעו כעדות מילולית בהירה, כך גם פני העבודה. ובאחת העבודות על יריעת גזה מופיעה ילדה אולי אישה, שרועה ו"תפורה" מעליה רקום טקסט בלתי אפשרי לקריאה, לצידה ישובות נשים עירומות העסוקות בטיפול בעוללים, צבע המים האדום הנוכח מותיר את כתמיו כעדות לפצעים פתוחים. ובעבודה אחרת, הנה הוא – הפה, זה המבקש לספר את שאירע, אלא שהוא חסר פנים וגוף, כענן מרחף, מתחבא לו מעבר ליריעת התחבושת הלבנה, בינות פעוטות בשר ודם, ספק בובות קשורות בחוט.ובעבודת פחם אקספרסיבית על נייר, מופיעה דמות הקושרת באדיקות את פיהם של פעוטות. וברישום נוסף, דמות אחרת גדולת ממדים עוד מעט ותצא מגבולות המצע לעברנו, אוחזת בידה בחוזקה בראשו של עולל. וכמותן יש רבות, מערסלות, מחבקות ומפיהן דברי מתיקה מרגיעים ושירים נוגים על אוזני תינוקות, ואין לדעת".
תערוכתה של פרחי היא מעין סנונית לתערוכות נוספות מסוג זה שראוי שיוצגו. בתרחיש אידאילי יוצגו תערוכות אלה שיש בידן לעורר חוויה טרנסצדנטית לפיה הצופים יצליחו לזהות את כל ההשלכות הקשות של התעללות בילדים בגנים אך בהשתתפות פעילה של הצופים בנוסף ליצירות אמנות סטטיות. שילוב של מדיות נוספות בתערוכה יחזקו את ההזדהות ואת ההבנה של הצופה. רק כך יתחילו להבין אנשים ולהזדהות עם העובדה שהתעללות בילדים היא עבירה בלתי נתפסת. כפי שציינה טל-טנא "הנה הוא הפה זה המבקש לספר את שאירע אלא שהוא חסר פנים וגוף…" תערוכתה של פולה פרחי שתפתח בימים אלו בבית האמנים בתל אביב ללא ספק משמשת פה עבור עוללים חסרי ישע שאין ביכולתם לזעוק את העוול שנעשה להם.
