אסנת בן דור – נור

תערוכת הצילום של אסנת בן דב בגלריה רוטשילד אמנות מוקדשת לאמה נור نور(אור בעברית) בעקבות מותה בשנה האחרונה. האובדן שחוותה האמנית, ניסך על חפצים יומיומיים מעיזבונה של האם. חפצים ביתיים חסרי שימוש שאוצרים בתוכם זיכרונות ילדות, מוצבים על שולחן. מאחוריהם ניצב קיר ריק המשמש כרקע משתנה, המאפשר בו זמנית את ההעדר וההכלה.  "התחלתי להקשיב לחפציה של אמי, עוד בהיותה בחיים." אומרת האמנית, "אמי שבזקנתה הפכה דמנטית, יחסה לחפצים משמעויות של פיית קסמים, בתפיסת עולם שאנו היינו קוראים לה ילדותית, היא, הפיחה בהם חיים." בן דב מצלמת קומפוזיציות נקיות ופשוטות לכאורה, באור טבעי וחשיפה ארוכה. חפץ, צמח, חרק כלשהו ניצבים במרכז הפריים. בדרך כלל על שולחן, לעיתים על גבי מפה או מפית. הדמיון בין תצלומיה לציורי טבע דומם בולט לעין. הנושאים הם קלאסיים, יופי רגעי ובר חלוף בתהליכי קמילה ומוות, והציווי לחיות את הרגע. תצלומיה מציעים  שרטוט מחודש של מערכת היחסים בין האנושי והלא אנושי. הגדרה גמישה של מנעד יחסים בין אדם וחפץ והרחבה של תפיסת החי גם אל הצמח והדומם ולא רק בשל העובדה שהצילום מטבעו מחיה את הרגע. הזמן החולף נרשם באור, כחומר המנציח דגימת זמן ייחודית, שלא ניתנת לשכפול או לשחזור. האור החודר מהחלון אל זירת הצילום, חושף את הליריות שבתוך השגרה. השתנותו הרכה, כאילו משרה יציבות ובטחון ומקפלת בתוכה ביתיות ומשפחתיות. אך תהליך הפרידה הממושך של הבת מהאם, מבעבע כל הזמן מבפנים, והאור המגיח מחדד את תחושת הקיפאון של המבט הנצחי. קרן שמש שחודרת בשעות הבוקר החורפיות מהחלון, סודקת את תחושת היציבות והופכת את המוחלט למתעתע וחמקמק. לרגע ענן מכסה את השמש ולרגע היא מפציעה בישירותה המסנוורת – והאור המוטל על החפצים מייצר שדה צללים עדין שנוכח בין הכול והלא כלום, בין החיים לחדלונם. הדיאלוג  של אסנת בן דב עם האור מוקדש לאמה, לאובדן זיכרונה שהחייה את חפציה ולחפציה שנשמתם ממשיכה להיות שזורה בנשמת האם והם מחיים את אובדנה